הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

ביאור הביטוי: "אין בכך כלום"

ברכות יד ע"א

בעא מיניה אחי תנא דבי רבי חייא מרבי חייא: בהלל ובמגילה מהו שיפסיק? אמרינן קל וחומר: קריאת שמע דאורייתא פוסק - הלל דרבנן מבעיא, או דלמא פרסומי ניסא עדיף?
אמר ליה: פוסק ואין בכך כלום.
אמר רבה: ימים שהיחיד גומר בהן את ההלל - בין פרק לפרק פוסק, באמצע הפרק אינו פוסק; וימים שאין היחיד גומר בהן את ההלל - אפילו באמצע הפרק פוסק. איני? והא רב בר שבא איקלע לגביה דרבינא, וימים שאין היחיד גומר את ההלל הוה, ולא פסיק ליה! שאני רב בר שבא דלא חשיב עליה דרבינא. 
 
 

1.
רמב"ם הלכות מגילה וחנוכה פרק ג הלכה ט:

כל היום כשר לקריאת ההלל, והקורא את ההלל למפרע לא יצא, קרא ושהה וחזר וקרא אף על פי ששהה כדי לגמור את כולו יצא, ימים שגומרין בהן את ההלל יש לו להפסיק בין פרק לפרק אבל באמצע הפרק לא יפסיק, וימים שקוראין בהן בדילוג אפילו באמצע הפרק ו פוסק.

2.
מגיד משנה הלכות מגילה וחנוכה פרק ג הלכה ט:

ימים שגומרין וכו'. פ' היה קורא (ברכות דף י"ד) אמר רבא ימים שהיחיד גומר בהן את ההלל בין פרק לפרק פוסק באמצע הפרק אינו פוסק וימים שאין היחיד גומר בהם את ההלל אפילו באמצע הפרק פוסק.
ומדברי רבינו נראה שהוא פוסק לכל דבר ואינו כדין ק"ש שאינו מפסיק אלא לדברים ידועים כמבואר פרק ב' מהלכות ק"ש, וכן בדין שהרי אין ברכה מתוקנת לאחריו ותלויה היא במנהג. אבל רוב המפרשים ז"ל ראיתי שפירשו שבימים שהיחיד גומר את ההלל הוא כק"ש ממש וימים שאין היחיד גומר הרי הוא באמצע הפרק בהן כבין פרק לפרק בימים שהיחיד גומר זהו דעתם ז"ל:

3.
לחם משנה הלכות מגילה וחנוכה פרק ג הלכה ט:

[ט] ימים שגומרים בהם ההלל וכו'. כתב הה"מ ז"ל וכן הדין שהרי אין ברכה מתוקנת לאחריו וכו'. קשה דמנין לו להה"מ ז"ל זה דהא בגמ' (דף י"ד) משמע דלא למדו אלא מק"ש מק"ו שכן אמרו שם בהלל ובמגילה מהו שיפסיק אמרינן ק"ו ק"ש דאורייתא פוסק הלל דרבנן לא כ"ש וא"כ דיו לבא מן הדין להיות כנדון והכי אמרת דפסיק טפי מק"ש.
וי"ל דזה סברת הבעיין אבל התרצן חידש לו סברא אחרת דאמרינן פוסק ואין בכך כלום והיה די לומר פוסק לבד למה ליה למימר ואין בכל כלום אלא הכי קאמר לא כמו שאתה סובר דפסקינן בק"ש אלא אין בכך כלום ופוסק כמו שיראה מפני הסברא דאמר וכן בדין וכו', ומה שאמר בגמ' שאני רב בר שבא דלא חשיב וכו' אינו רוצה לומר לדעת רבינו ז"ל שאין בזה שאלה מפני הכבוד דלא חשיב ליה ולכך לא שאל דאפילו שלא מפני הכבוד רשאי לשאול לדעת רבינו ז"ל אלא הכוונה לומר דלא פסק מפני דלא חשבו כלל ולכך לא פסק לו מפני דהוי פסק שלא לצורך, ומה שאמר הה"מ פוסק לכל ר"ל לדבר שיש בו צורך קצת:

משמע מדבריו שלפי הרמב"ם פירוש הביטוי "פוסק ואין בכך כלום" שמותר להפסיק בהלל לכל דבר [רק שיהיה בו צורך קצת] ולאו דווקא מפני היראה ומפני הכבוד.

4.
ולפי זה מתייחס הצל"ח להמשך הסוגיה שמביאה:

בעי מיניה אשיאן תנא דבי רבי אמי מרבי אמי: השרוי בתענית מהו שיטעום? אכילה ושתיה קביל עליה - והא ליכא, או דילמא הנאה קביל עליה - והא איכא? אמר ליה: טועם ואין בכך כלום. תניא נמי הכי: מטעמת אינה טעונה ברכה, והשרוי בתענית טועם ואין בכך כלום. עד כמה? רבי אמי ורבי אסי טעמי עד שיעור רביעתא.

נשאלת השאלה: מה הקשר בין הנושא הנדון של תענית לסוגייתנו במסכת ברכות. ראה ב"מתיבתא", הערה יט, שמביא מהאחרונים שמדובר בקשר לשוני לסוגיה הקודמת, שם נאמר:
בעא מיניה אחי תנא דבי רבי חייא מרבי חייא
ובלשון דומה בקטע:
בעי מיניה אשיאן תנא דבי רבי אמי מרבי אמי.

5.
ונראה קצת דחוק, למרות ששני לשונות אלה [על כל פנים עם שמות החכמים האלה] מופיעים בש"ס רק כאן [- מופע יחידאי בש"ס]. ובכלל - הביטוי "בעי... דבי רבי..." מופיע בש"ס רק כאן. כמו כן ברור, שבשני הלשונות משמעות המילה "תנא" איננה חכם מתקופת התנאים, שהרי מדובר ברבי אמי, אלא מדובר בחכם שהיה שונה את ההלכות בבית המדרש של רבו [ראה ברש"י].

6.
ואילו לפי הצל"ח מסכת ברכות דף יד עמוד א:

שם בעי מיניה אשיאן דבי ר' אמי וכו' השרוי בתענית מהו שיטעום וכו'. יש לשום לב מה ענין לבעיא זו במסכת ברכות, ובמסכת תענית היו למסדרי הש"ס לקבעה, וכאשר באמת הרי"ף הביאה שם [ד' ע"א מדפי הרי"ף]. ואי משום דמייתי עלה לענין ברכה וכדמסיק תניא נמי הכא מטעמת אינה טעונה ברכה, גם כן אין מקומה כאן, דעדיין בברכת ק"ש ותפלה עסקינן, אבל ברכת הנהנין התחלתם בפרק כיצד מברכין.
ואי משום דגם בעיא זו איפשטא לקולא כמו בעיא דאחי תנא דבי רבי חייא, א"כ כל בעיות שבש"ס דאיפשטא לקולא יוקבעו כאן.

ואי משום ששניהם בלשון אין בכך כלום נאמרה לכן סמכינהו אהדדי,
הא תינח אם בהך סיומא דאין בכך כלום היה איזה חידוש דין,
אבל לכאורה אין בהך סיום כלום שום נפקותא. והיא גופא קשיא לן למה האריך בלשון זה, ולעיל בבעיא דאחי היה לו להשיב בקיצור פוסק, וכן כאן בבעיא דאשיאן היה לו להשיב טועם.

ונלע"ד דסמיכות הני תרי בעיות הוא משום דהשוו, שהפשטן השיב לו סברא שלישית לא כשני צדדי הספק של בעל הבעיא, וזה רמוז לו באמרו אין בכך כלום, ולעיל בבעיא דאחי כבר כתבתי לעיל שהבעל הבעיא לא נסתפק כלל שיהיה הלל קיל לענין הפסק מק"ש, אבל נסתפק אם הלל משום פרסומי ניסא חמיר טפי, או עכ"פ כיון דמדרבנן הוא אינו חמור מק"ש. והפשטן השיב לו שקיל טפי מק"ש, ולכך אמר לו פוסק ואין בכך כלום, דלא איכפת לן כלום בהפסקה בהלל אפי' היכא דאסור בק"ש וברכותיה וכמ"ש לעיל. וכאן בבעיא דאשיאן ג"כ הוא, דבשיורי כנסת הגדולה א

הקשר בין המימרות הוא הביטוי "אין בכך כלום" שכוונתו לומר שהדין יותר "קל" מדין אחר באותו נושא, כפי שהבאנו לעיל על הרמב"ם.