הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

ביאור הביטוי: "חדא ועוד קאמר"

ברכות יד ע"ב

אמר רבי יהושע בן קרחה, למה קדמה פרשת שמע וכו'.
תניא, רבי שמעון בן יוחי אומר: בדין הוא שיקדים שמע לוהיה אם שמוע - שזה ללמוד וזה ללמד; והיה אם שמוע לויאמר - שזה ללמוד וזה לעשות. אטו שמע, ללמוד אית ביה, ללמד ולעשות לית ביה? והא כתיב: ושננתם, וקשרתם, וכתבתם! ותו, והיה אם שמוע, ללמד הוא דאית ביה, ולעשות לית ביה? והא כתיב: וקשרתם, וכתבתם! אלא הכי קאמר: בדין הוא שתקדם שמע לוהיה אם שמוע - שזה ללמוד וללמד ולעשות, והיה אם שמוע לויאמר - שזה יש בה ללמד ולעשות, ויאמר - אין בה אלא לעשות בלבד.
ותיפוק ליה מדרבי יהושע בן קרחה!
חדא ועוד קאמר;
חדא - כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחלה ואחר כך יקבל עליו עול מצות,
ועוד - משום דאית בה הני מילי אחרנייתא. 
 
1.
מפשט הגמרא יוצא שרשב"י בברייתא מתכוון לומר, שגם הנימוק של רבי יהושע בן קרחה [במשנה] נכון, והוא בא להוסיף נימוק.

2.
רמב"ם הלכות קריאת שמע פרק א הלכה ב:

ומה הוא קורא שלשה פרשיות אלו הן: שמע והיה אם שמוע ויאמר, ומקדימין לקרות פרשת שמע מפני שיש בה יחוד השם ואהבתו ותלמודו שהוא העיקר הגדול שהכל תלוי בו, ואחריה והיה אם שמוע שיש בה צווי על (זכירת) שאר כל המצות, ואחר כך פרשת ציצית שגם היא יש בה צווי זכירת כל המצות.

הרמב"ם מנמק את סדר פרשיות קריאת שמע. וקשה מאד, שהרי דבריו שלא כמו שני הנימוקים בסוגייתנו, לא כרבי יהושע בן קרחה ולא כרשב"י.

2.1
וראה על כך בהרחבה ב"מתיבתא", עמודים שכד-שכה.

2.2
לדוגמא:
לחם משנה הלכות קריאת שמע פרק א הלכה ב:

[ב] ומה הוא קורא וכו'. ריש פרק ב' דברכות דף י"ג ב) היה קורא בתורה וכו'
אמר רבי יהושע בן קרחה למה קדמה וכו' (ועיין בכסף משנה)
ובגמרא (ברכות דף י"ד ע"ב) בברייתא נתנו טעם אחר לקדימת והיה אם שמוע לויאמר שזה יש בו ללמוד ולעשות ויאמר אין בו אלא לעשות ע"כ.
ורבינו לא כתב א' מאלו הטעמים וא"כ יש לתמוה עליו כיון שכוונתו לתת טעם לקדימתן זה לזה כמו שנראה מתחילת לשונו שכתב ומקדימין לקרות וכו' משמע שבא לתת טעם לקדימתה
וא"כ היה לו לתת טעם לקדימת והיה אם שמוע לויאמר א' מן הטעמים האמורים בגמרא

וקשה עוד מזה שהטעם שנותן הוא אינו טעם כלל שהרי כתב ואח"כ פ' ציצית שגם היא יש בה ציווי וכו' ואין זה טעם לאיחורה לוהיה אם שמוע שוהיה אם שמוע נמי אין בה אלא צווי זכירת כל המצות כמ"ש ואחריה והיה אם שמוע שיש בה צווי וכו'.

ונראה לתרץ שלא רצה רבינו לתת טעם לקדימת והיה אם שמוע לויאמר שזו אינה קושיא כלל שהרי בתורה כתובה פרשת והיה אם שמוע אחר פרשת שמע ושמע אחר ויאמר
וא"כ אם נקדים ויאמר לוהיה אם שמוע אין כאן שום סדר מהכתוב בתורה
אבל עתה יש קצת סדר שהרי והיה אם שמוע היא אחר שמע ככתוב בתורה בלי שום הפסק ויאמר ביניהם.

אבל הקושיא שהיה ראוי להקדים ויאמר לשמע מפני שכך כתובה בתורה וכדכתבו התוספות.
לזה תירץ שטעם קדימת שמע מפני שיש בה יחוד ה'.
וכיון שנתן טעם לקדימתה אין צורך לתת טעם לאיחור פרשת ויאמר שבדין נתאחרה כדי לשמור קצת סדר הכתוב בתורה שהוא והיה אם שמוע ולא נפסיק ביניהם כלל וכדכתיבנא. ומ"ש ואח"כ פרשת ציצית שגם היא וכו' הכוונה לתת טעם למה אנו קוראים זאת הפרשה אם מפני שיש בה יציאת מצרים הרי יש פרשה אחרת בתורה שהוזכר בה יציאת מצרים בפירוש שהרי לא הוזכר כאן יציאת מצרים אלא אגב גררא לזה אמר שאין זה הטעם לבד מספיק אלא הטעם הוא מפני שיש בה זכירת כל המצות:

3.
ונראה אולי לומר: בסוגייתנו שני הנימוקים מצורפים על ידי הביטוי "חדא עוד קאמר".
הביטוי "חדא ועוד" משמעו ששני הנימוקים מסכימים זה עם זה ואין מחלוקת ביניהם, וכך גם מובא אצל הרבה פרשנים בתוך הסברם לרמב"ם הנ"ל.

4.
אולם יש אומרים [בספר "דברי סופרים", ערך "חדא ועוד קאמר", כרך ב, עמוד כ] שמשמעות הביטוי הנ"ל הוא שדווקא הטעם המפורש הוא אינו עיקר ההסבר [ודומה לעיקרון של "חיסורי מחסרא" – "דברי סופרים", שם].
ומכיון שבסוגייתנו שני הנימוקים מפורשים, גם של ריב"ק וגם של רשב"י, לכן הרמב"ם הבין שיש נימוק נוסף שלא פורש בגמרא [אם כי יתכן שהפירוש שלא מפורש הוא זה של רשב"י שלא מפורש במשנה אלא בברייתא"].

4.1
ונראה להוסיף, שזהו הנימוק מדוע בהסבר של רשב"י אומרת הגמרא "הני מילי אחרניתא", ולא מפרטת [אולי בגלל אריכות פרטי הנימוק].

5.
הערה: על עצם הקושיה על הרמב"ם מדוע הוא מביא נימוק שלא כמו שני התנאים בסוגייתנו אפשר לענות: ידועה שיטתו של הרמב"ם שפעמים רבות מביא נימוקים שאינם בגמרא [גם לגבי דרשות פסוקים] מפני פשטותם.