הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

ביאור הביטוי: "תנא קמא"

תנאים: רבי יהודה ורבי יוסי

ברכות טו ע"א

גמרא. מאי טעמא דרבי יוסי - משום דכתיב: שמע - השמע לאזנך מה שאתה מוציא מפיך. ותנא קמא סבר: שמע - בכל לשון שאתה שומע. ורבי יוסי - תרתי שמע מינה.
תנן התם: חרש המדבר ואינו שומע - לא יתרום, ואם תרם - תרומתו תרומה. מאן תנא חרש המדבר ואינו שומע, דיעבד - אין, לכתחלה - לא? - אמר רב חסדא: רבי יוסי היא, דתנן: הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו - יצא, דברי רבי יהודה; רבי יוסי אומר: לא יצא. עד כאן לא קאמר רבי יוסי לא יצא – אלא
 
1.
הגמרא מנמקת את דעת תנא קמא ואת דעת רבי יוסי במשנה. מדוע הגמרא מתחילה בבירור דעת רבי יוסי ולא בדעת תנא קמא [שהוא הראשון במשנה]?

2.
נראה בפשטות, כי ידוע שהלכה כרבי יוסי כי "נימוקו עימו", ולכן גם כאן נראה שפרשנות רבי יוסי מתאימה יותר לפשט הפסוק.

3.
דעת תנא קמא במשנה "סתומה" – ללא שם מפורש של תנא – וכך משמע מתוס' בד"ה "דילמא רבי יהודה", ואילו בגמרא כשמצטטת את משנתנו היא כן כותבת "דברי רבי יהודה".

3.1
בהגהות הב"ח באמת מתקן הגירסא בגמרא ל"סתם" ובלי רבי יהודה. ולעומת זאת, ב"הגהות וציונים" מתקן הגירסא במשנה ל"דברי רבי יהודה" [שלא כתוס']. וראה ב"מתיבתא", הערה לא.

3.2
ומובא ב"מתיבתא", הערה לח, הצל"ח: במשנה לא נכתב במפורש "דברי רבי יהודה" כי אז היה ניתן לומר שרבי יהודה הנשיא - עורך המשנה - פוסק כרבי יוסי כי כך הכלל שהלכה כרבי יוסי נגד רבי יהודה ["נימוקו עימו"], אבל אין הלכה כרבי יוסי נגד "תנא קמא" [אמנם יש אחרונים שחולקים על כך – ראה ב"יד מלאכי"] כי רבי יהודה הנשיא "סתם" את משנתנו כדי ללמדנו שכך הוא פוסק, וממילא, מכיון שבכל הסוגיה משמע שמדובר ברבי יהודה הרי ההלכה היא כסתם משנה שהיא למעשה דעת רבי יהודה.

4.
נשאלת השאלה: אם ברור עד כאן שהלכה צריכה להיות כרבי יהודה במשנה [כל עוד אין סתירה מדיון אחר בגמרא] מדוע הגמרא בסוף הסוגיה קובעת במפורש את ההלכה:

אמר רב חסדא אמר רב שילא: הלכה כרבי יהודה שאמר משום רבי אלעזר בן עזריה, והלכה כרבי יהודה. וצריכא, דאי אשמעינן הלכה כרבי יהודה - הוה אמינא: אפילו לכתחלה, קמשמע לן: הלכה כרבי יהודה שאמר משום רבי אלעזר בן עזריה. ואי אשמעינן הלכה כרבי יהודה שאמר משום רבי אלעזר בן עזריה - הוה אמינא: צריך, ואין לו תקנה, קמשמע לן: הלכה כרבי יהודה.

4.1
התשובה היא פשוטה: הגמרא מגדירה במדוייק את דעת רבי יהודה, שלכתחילה צריך להשמיע לאזנו את "שמע", ובדיעבד יצא ידי חובתו.

5.
הערה: אם קריאת שמע היא מצוה מדאורייתא יוצא שבדאורייתא שייך לומר "לכתחילה" ו"בדיעבד". או אולי בגלל שנלמד מפסוקים [ראה "מתיבתא" הערה נג].

6.
לגבי הביטוי "מאן תנא":
יד מלאכי כללי התלמוד כלל תנד:

...לכן נלע"ד לומר דרבינא ורב אשי מסדרי התלמוד קבעו הדברים בש"ס כפי אשר שמעו אותם מפי האומרם ובההוא לישנא ממש דאיתמר בבי מדרשא ומזה נמשך דלפעמים קאמר מאן תנא ר"פ היא
וזמנין קאמר מאן תנא דלא כפלוני
משום דבאותו הלשון עצמו ששמעוהו כך קבעוהו בתלמוד ...

משמע ממנו שאת הביטוי "מאן תנא" אמרו בבית המדרש ולא נאמר על ידי רב אשי "עורך הגמרא".

6.1
לפעמים נקבעת ההלכה כאותו תנא/אמורא שעליו נאמר "מאן תנא".