למי נועד הצלצול? / חנן חריף
בבא מציעא צז ע"א
פורסם במדור "שולי הדף" במוסף 'שבת', מקור ראשון
לכבוד החופש הגדול (וסופו של מחזור הקייטנות הראשון...) אפשר להעלות את השאלה הנצחית בדבר נמעניו האמיתיים של הצלצול הגואל. ניתן לראות את השאלה הזו כחלק משאלה רחבה יותר – מיהו נושאה ומיהו מושאה של מערכת החינוך? האם התלמידים הם "של המורה" או שהמורה הוא (או היא) "של התלמידים"? ואולי בכלל של ההורים? או של רשת החינוך? או המדינה?
שאלות אלה קשורות לדיון של רבא ותלמידיו, דיון שעלה במסגרת סוגיות השומרים למיניהם. השואל, שבדרך כלל חייב בנזק הבהמה המושאלת, פטור במקרה שבעלי הבהמה נוכח, שנאמר : "בעליו אין עמו – שלם ישלם... אם בעליו עמו – לא ישלם" (שמות כב, י"ג-י"ד). מכאן הסיק רבא: "מקרי דרדקי (מלמד תינוקות), שתלא (הגנן המקומי), טבחא ואומנא (השוחט ומקיז הדם/המוהל/ ואולי גם הרופא, המקביל למקיז הדם במובנים רבים), ספר מתא (הספר המקומי) – כולהון בעידן עבידתייהו כשאילה בבעלים דמו (כולם, אם השאילו בהמה בשעת מלאכתם, נחשב הדבר כשאילה בנוכחות הבעלים, ופטור השואל מהם, שכן הם נחשבים כמושאלים יחד עם בהמתם)". על כך אמרו לו הלומדים – "שאיל לן מר!" – אתה, רבא, נחשב כמושאל לנו, שכן אתה מלמדנו תורה (רש"י: "שיושב ומלמד לנו תורה כל היום...") ולכן אם נשאל ממך בהמה – נהיה פטורים!
הדברים לא מצאו חן בעיני רבא, שכן – "אקפיד" – רגז על כך, וענה "לאפקועי ממונאי קא בעיתו?! אדרבה! אתוּן שאילתוּן לי! דאילו אנא מצי אישתמוטי לכו ממסכתא למסכתא, אתוּן- לא מציתו לאישתמוטי!" ( האם ברצונכם להפקיע ממוני?! אדרבה! אתם מושאלים לי! שהרי אני קובע את סדר נושאי הלימוד, ולא אתם!).
ייתכן כי רוגזו של רבא נבע ממה שנראה בעיניו כניסיון לפגיעה כלכלית בו (ורבא היה אדם עשיר), וייתכן כי העניין הכלכלי רק נלווה פה לעניין אחר – השאלה בדבר מקומו של הרב ביחס לתלמידיו. האם הרב נמצא במרכז, וסביבו בנוי הלימוד, או שמא הוא רק ממלא את חובתו ביחס לתלמידיו, ולכן נספח ו'מושאל' להם?
תשובה חלקית לשאלה זו ניתנת בדבריו הראשונים של רבא, שם קבע כי מלמד התינוקות נחשב כמושאל לאנשי המקום. לפי זה נראה כי גם רבא עצמו סובר שלעיתים, במקרה של חינוך יסודי למשל, המורה/המלמד הינו מעין פקיד של הקהילה או של הורי התלמידים, ולכן אי אפשר לראותו כמי שהתלמידים 'מושאלים' לו אלא כמי ש'מושאל' לתלמידים ולהוריהם. בבית המדרש, לעומת זאת, נראים הדברים אחרת, והרב הוא במרכז. מסקנת הגמרא היא ש'שניהם צודקים' – בימים רגילים – הרב במרכז, והוא הקובע מה ואיך ילמדו, ואילו "ביומא דכלה" – בימים בהם דורשים בהלכות הרגל הקרב וכדומה – פוחתת יכולת הבחירה של הרב, והוא נחשב כמושאל ללומדים.
במערכת חינוכית המפוקחת מבחינת תכנית לימודים, בשונה מישיבתו של רבא במחוזא או מהאקדמיא האפלטונית באתונא, קשה לראות את המורה או את התלמידים כמרכז הלימוד, שכן גם-הוא-גם-הם אמורים לציית לתכנים קבועים מראש. לצד היתרונות הארגוניים הברורים הנובעים מכך, צצה ועולה בעיית האובייקטיביזציה, ה'חיפצון' של המורה והתלמידים והפיכתם לכלי משחק פאסיביים למדיי במערכת הכללית על דרישותיה והסטנדרטים הנוקשים שהיא מציבה, ותחושת אובדן מקומו העצמאי של הפרט בלימוד – דבר שעלול, כמובן, להביא לפגיעה בעניין ובמוטיבציה של תלמידים ומורים גם יחד, ולהתעסקות יתר בשאלה הפותחת- "למי נועד הצלצול?" ודומותיה.
