הקורא לאברהם אברם / הרב הלל בן שלמה

ברכות יג ע"א

מובא בגמרתנו, שלדעת בר קפרא הקורא לאברהם אברם עובר בעשה, שנאמר "והיה שמך אברהם", ואילו לדעת רבי אלעזר הוא עובר בלאו, שנאמר "ולא יקרא עוד את שמך אברם" (ובירושלמי מובאת דעת לוי שעובר בעשה ולא תעשה). הריא"ז בפסקיו מביא את דברי רבי אלעזר שעובר בלאו, והרי"ד בפסקיו מביא את שתי הדעות. אולם כל מוני המצוות אינם מזכירים איסור זה, וגם ברוב ככל ספרי הראשונים, וברמב"ם ובטוש"ע, איסור זה אינו מוזכר. מסיבה זו כותבים כמה מהאחרונים, כי אין זה לאו גמור, אלא רק אסמכתא בעלמא (מהרש"א בחידושי אגדות לברכות; באר שבע לתמיד כח,ב). אבל הצל"ח תמה על דברים אלו, שגם אם האיסור הוא מדרבנן בלבד, בכל אופן היה על הפוסקים להזכירו. ואכן, המגן אברהם (קנו,ב) כותב, כי הקורא לאברהם אברם עובר בעשה ובלאו.

יש מי שכותב לתרץ, כי למסקנת החכמים הסוברים שמזכירים יציאת מצרים לימות המשיח, ושם יעקב אינו נעקר ממקומו (ובן זומא לא השיב להם על פרט זה ומשמע שהודה להם), אף השם אברם אינו נעקר ממקומו (פרחי כהונה). אולם תירוץ זה אינו נראה כמספיק, שהרי בגמרא עצמה מפורש שיש לחלק בין שם יעקב שה' קורא לו כן לאחר מכן, לבין השם אברם שאינו מופיע עוד.

ויש שכתבו, כי אין ללמוד להלכה מדברים אשר נאמרו קודם מתן תורה, וכדברי הגמרא בסנהדרין (נט,א): "דאמר רבי יוסי ברבי חנינא: כל מצוה שנאמרה לבני נח ונשנית בסיני - לזה ולזה נאמרה. לבני נח ולא נשנית בסיני - לישראל נאמרה ולא לבני נח. ואנו אין לנו אלא גיד הנשה ואליבא דרבי יהודה". ההלכה היא כדברי הגמרא בסנהדרין, ולא כדברי הגמרא בסוגייתנו (נמוקי הגרי"ב, וראה בדומה לזה במהר"ץ חיות שם, ועל דברי הגמרא בגיטין נ,א: "והתני אברם חוזאה...").