העושה שלא לשמה / הרב הלל בן שלמה
ברכות יז ע"א
נאמר בגמרתנו, כי העושה שלא לשמה – "נוח לו שלא נברא"; אבל בגמרא בפסחים (נ,ב) נאמר: "לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אף על פי שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה - בא לשמה" (וגם בתחילת העמוד נזכר בתפילת רב ספרא כדבר מובן מאליו, שיש מהתלמידים העוסקים בתורה שלא לשמה). ניתן לומר לכאורה, כי מקורות אלו שנויים במחלוקת, ופסיקת ההלכה ברמב"ם (תלמוד תורה ג,ה; תשובה י,ה) ובשו"ע (יו"ד רמו,כ) היא, שיעסוק אפילו שלא לשמה. אמנם, מלשון הרמב"ם בהלכות תשובה, המבאר שבתחילה מלמדים את הקטנים ואת עמי הארץ שלא לשמה, רק מפני היראה (או לשם קבלת שכר), נראה להבין כי אין כאן סתירה בין המקורות: בלימוד התורה ובקיום המצוות, על האדם להגיע לרמה הגבוהה בה הוא יעסוק לשמה. אולם על מנת להגיע לרמה זו, עליו להתחיל בלימוד תורה וקיום מצוות שלא לשמה, משום שמתוך כך הוא יגיע לידי לשמה (ומעין זה משתמע מדברי הרמב"ם בהקדמתו לפרק חלק). ולשון המאירי בהוריות: "אף על פי שהשפלנו מעלת מצוה שלא לשמה, לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות, ואם אי אפשר לו לשמה יעסוק בהם שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה".
באופן אחר מבארים רש"י ותוספות והרא"ש, שבגמרתנו המדובר בלומד על מנת לקנטר, שבזה נוח לו שלא נברא, ועדיף שלא ילמד ולא יקיים את המצוה באופן זה; ואילו הגמרא בפסחים עוסקת במצפה לכבוד, שבזה עדיף שיעשה שלא לשמה מאשר שלא יעשה כלל.
