יציאה לדרך לפני התפילה / הרב הלל בן שלמה
ברכות יד ע"א
נאמר בגמרא, כי המתפלל ואחר כך יוצא לדרך, הקב"ה עושה לו חפציו. קודם לכן מובא בגמרא, כי אסור לאדם לעשות את חפציו קודם שיתפלל, ושני הדברים נחמדים מאותו הפסוק "צדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו". האם יש מקום לחלק בין יציאה לדרך הנעשית לצורכי עצמו, אותה יש לראות כ'חפציו', לבין יציאה לדרך לצורך מצוה, שבה מותר לו לצאת קודם התפילה? נראה לומר לכאורה, כי המתפלל ולאחר מכן יוצא לדרך, זוכה לברכת ה', אך אין הדבר אמור בגדר חובה. על פי הבנה זו נראה פשוט, כי אם הוא מתכנן להגיע בדרכו למקום בו יוכל להתפלל באופן נבחר מאשר במקום בו הוא נמצא כעת (כגון ברוב עם ולא במנין מצומצם, ועל אחת כמה וכמה אם במקומו הוא מתפלל ביחידות והוא נוסע למקום בו יוכל להתפלל במנין), עדיף שיצא לדרך קודם התפילה.
אבל ברי"ף וברא"ש מובא במקום המימרא האוסרת את עשיית חפציו קודם לתפילה, הלשון "אסור לאדם לצאת לדרך קודם שיתפלל"; וכן הוא גם ברמב"ם (תפילה ו,ד) ובטור ושו"ע (או"ח פט,ג). לפי גרסה זו, אין להתיר את היציאה לדרך קודם התפילה, גם אם עליו להתפלל ביחידות במקומו, ואילו במקום אליו הוא נוסע, הוא יתפלל במנין. וכך מבאר הבית יוסף שם, שאין לדקדק מלשון הגמרא שאין איסור בדבר, אלא שיציאה לדרך אסורה, משום שהיא נחשבת לעשיית חפציו. נראה, שדברי הבית יוסף הם המקור להיתר המופיע בערוך השולחן (פט,כב), שמותר לצאת לדרך לדבר מצוה (שהרי אין זה בכלל חפציו). מכל מקום, מאחר שהרי"ף והרא"ש אינם מזכירים כלל את הלשון המופיעה בגמרתנו לגבי "עשיית חפציו", יש מקום להבין כי הם לא גרסו כן כלל, ולהבנתם אין להקל. ויש מי שכותב להחמיר ביציאה לדרך יותר מאשר בעשיית חפציו, משום שהדרך טורדתו, ולפי טעם זה אין להקל בדבר כלל (שו"ת דברי יציב או"ח סימן נח).
