רחיצה לאבל ולאונן / הרב הלל בן שלמה
ברכות טז ע"ב
במשנה מסופר על רבן גמליאל שהקל והתרחץ בלילה הראשון לאחר מות אשתו, למרות שאבל אסור לרחוץ, מאחר שהוא אסטניס. לדברי הגמרא, רבן גמליאל סבר שאנינות הלילה אינה אלא מדרבנן, וחכמים לא גזרו על אסטניס. רש"י במקום (ד"ה רחץ) מבאר, שאשתו מתה ונקברה בו ביום. דברים אלו מתאימים לביאורו של רב אסי בזבחים (צט,ב), המבאר בדעת התנא במשנה שם ובפסחים, כי במקרה שהמת נקבר למחרת יום מיתתו, אין האנינות נוהגת בלילה כלל, ורק אם נקבר ביום המיתה, האנינות נוהגת בלילה מדרבנן (וכפי שפוסק הרמב"ם ראה ביאת המקדש ב,ט; קרבן פסח ו,ט).
האנינות בתורה נזכרת דווקא לגבי מעשר שני "לא אכלתי באוני ממנו", ולומדים ממנו לאכילת קדשים. התוספות (ד"ה אנינות) מעירים, כי עצם איסור הרחיצה אינו אלא מדרבנן, ולכאורה לא היה לנו מקום להוכיח מדברי רבן גמליאל שהאנינות היא מדרבנן, שהרי ייתכן שהיא נוהגת מן התורה למעשר שני וקדשים. התוספות מבארים, שאם האנינות היתה נוהגת מן התורה, גם איסורי החכמים היו נוהגים, משום שכל מה שתקנו החכמים הם תקנו כעין דאורייתא.
איסור רחיצה באונן
בגמרא להלן בתחילת פרק שלישי מובאים ההלכות לגבי אונן, אך לא נזכר בהם איסור רחיצה. בגמרא במועד קטן (טו,א) מובא, כי אבל אסור ברחיצה, על פי הפסוק האמור בשמואל באשה התקועית "ואל תסוכי שמן", ורחיצה בכלל סיכה. הטור ביורה דעה (סימן שמא) כותב בשם הרמב"ן (בתורת האדם), שאף האונן אסור ברחיצה וסיכה, ומביא כן הרמ"א. אבל הרמב"ם בהלכות אבל (א,ב) כותב: "מאימתי יתחייב אדם באבל משיסתם הגולל, אבל כל זמן שלא נקבר המת אינו אסור בדבר מן הדברים שהאבל אסור בהן, ומפני טעם זה רחץ דוד וסך כשמת הילד טרם שיקבר". בביאור הגר"א כותב להשיב על ראיית הרמב"ם, שמלך שאני (כמופיע בסוף יומא "והמלך והכלה ירחצו את פניהם").
הרמב"ם בפירושו למשנתנו כותב: "רחיצה זו היתה במים חמין, לפי שאבל אסור ברחיצת חמין". נראה, כי הרמב"ם נוקט בפירוש המשנה כי המדובר באבל ולא באונן, על פי מסקנתו להלכה הנ"ל, וכפשטות לשון המשנה "שאבל אסור לרחוץ"; ובניגוד לדברי הגמרא שלפנינו, המעמידה את המציאות באונן.
