סוגיות בדף היומי
מתוך הגליון השבועי "עונג שבת" המופץ בבני-ברק
גליון מס' 791
"אמר רב יהודה אמר רב אסור לאדם שיאכל קודם שיתן מאכל לבהמתו שנא' נתתי עשב בשדך לבהמתך והדר ואכלת ושבעת"
ברכות מ ע"א
נ"ל דלמ"ד "האומר עד קן צפור יגיעו רחמיך משתקין אותו מפני שעושה מדותיו של הקב"ה רחמים ואינן אלא גזירות". דודאי אין הטעם באיסור זה משום רחמנות על בעלי החיים. ועוד דודאי דיש לרחם על האדם קודם לבהמה, שהרי כל העולם נברא כדי לשמש את האדם ומה טעם שהאדם ירעב ולא יאכל עד שיתן לאכול לבהמה. ובודאי דאין לומר שהוא גזרה שמא ישכח לתת אוכל לבהמה שהרי ילפינן מפסוק שנא' ונתתי עשב והדר ואכלת ושבעת. ועל כן נראה לענ"ד דטעם האיסור הוא לקבוע רחמים בלב האדם עצמו, דכיון שדאג להאכיל הבהמה לפני שאכל בעצמו הרי מקיים בעצמו מה שכתוב "ורחמיו על כל מעשיו", ועל אחת כמה וכמה שירחם על בני אדם. ונמצא שתכלית זה האיסור להיות הרחמנות תקועה בלב האדם. ולכן צריך לזה פסוק, כי מצד דיני קדימה היה בודאי ראוי להקדים את האדם לבהמה, וכן כתוב "אדם ובהמה תושיע ה'". אמנם בא הפסוק ולימד דלצורך תיקון האדם במדות טובות צריך להקדים הבהמה לאדם וק"ל.
[האר עינינו]
