המוצא כלאים בבגדו / הרב הלל בן שלמה
ברכות יט ע"ב
בגמרתנו נאמר, כי המוצא כלאים בבגדו צריך לפושטו אפילו בשוק, משום שאין חכמה ואין עצה ואין תבונה לנגד ה', ובכל מקום שיש חילול ה', אין חולקים כבוד לרב. לכאורה, חלוקת הכבוד לרב הנזכרת כאן, באה להדגיש שאם לרב אין חולקים כבוד במקום חילול ה', על אחת כמה וכמה שאדם לא יחלוק כבוד לעצמו וימנע מלפשוט את בגדו, למרות פחיתות הכבוד הנגרמת לו בזה, מאחר שיש חילול ה' בלבישת הבגד שיש בו כלאים.
הרמב"ם בהלכות כלאים (י,כט) כותב: "הרואה כלאים של תורה על חבירו אפילו היה מהלך בשוק קופץ לו וקורעו עליו מיד, ואפילו היה רבו שלמדו חכמה...". להבנת הרמב"ם יש לומר, כי סוגיה זו עוסקת בקריעת הבגד מעל חברו, ולא מעל עצמו, ועל כן נזכר שאף לרב אין לחלוק כבוד. הרדב"ז בפירושו על הרמב"ם מבאר, כי הרמב"ם למד את החובה לקרוע את הבגד מעל חברו, מהמתואר בהמשך הגמרא (כ,א) לגבי רב אדא בר אהבה, שנאמר בשבחו שהיה מוסר את נפשו למען קידוש השם, עד שפעם אחת קרע בגד (שהיתה בו בעיה של צניעות) מעל כותית, משום שחשב שהיא ישראלית. אמנם, נראה כי יש מקור מפורש לדברי הרמב"ם בירושלמי (כלאים פרק ט הלכה א): "רבי אימי הוה יתיב מתני אמר חד לחבריה את לבוש כלאים. אמר ליה רבי אימי שלח מאנך ויהב ליה".
הרא"ש במסכת נדה (הלכות כלאי בגדים סימן ו) מביא את דברי הירושלמי, אך נראה שהוא מבין מכך שרבי אמי רק אמר לו לפשוט את בגד הכלאים, ולא קפץ עליו לקורעו, שרבי אמי הקל בדבר. הרא"ש מביא שלושה אפשרויות בביאור דעת רבי אמי: א. הוא סבר כדעה המופיעה בירושלמי שם, שגדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שעה אחת (ואפילו לא תעשה של תורה). ב. המדובר היה בכלאים דרבנן (וכפי שעולה גם בסוגייתנו, שרק בדרבנן יש להקל). ג. בכלאים שעל חברו בשוגג, אין צורך למחות בשוק עד שיגיע לביתו, משום שגדול כבוד הבריות.
השו"ע (יו"ד שג,א) מביא את לשון הרמב"ם, שקורע את הבגד מעל חברו אפילו בשוק, והרמ"א מביא את דעת הרא"ש, שבשוגג אין צריך לומר לו, ומשום כבוד הבריות ישתוק, עד שיגיע לביתו. בשו"ת שאגת אריה (סימן נח; ומביאו הפתחי תשובה שם) מאריך להוכיח מהגמרא במנחות (לח,א) ועוד, שדווקא באיסור דרבנן אין הלובש בגד צריך לפושטו בגלל כבוד הבריות (ושם המדובר במקרה שנפסקה לו ציציתו), אבל באיסור תורה, עליו להפריש את חברו מאיסור.
