בין כנפי יונה להטמנת חמין / הרב דוב ברקוביץ
שבת מט ע"א
פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון
באמצע פרק "במה טומנין" מובאת שמועתו של רב ינאי, "תפילין צריכין גוף נקי", ובעקבותיה הסיפור הידוע על "אלישע בעל כנפיים". מקובל להסביר חריגות עריכה מעין אלו בשיטת "דרך אגב" או "לשם שינון בעל פה". הסברים אלו אינם מספקים, כפי שנראה בדוגמת המקרה שלנו.
האם לבעל הסוגיה אין סיפורים משמעותיים, חינוכית או הלכתית, נוספים הקשורים לחפצים אחרים המוזכרים במשנה בדף מט. - כסות, פירות, נסורת של חרשים וכו' – או המוזכרים במשניות אחרות שבפרק? האם אפשר לשבץ את המהלך סביב שמועתו של רב ינאי וסיפורו של אלישע, בכל פרק בתלמוד באותו אופן שבו שובץ, ללא זיקה ברורה לעין, בפרק במה טומנין? ועוד, דימוי עשיר כמו "אלישע בעל הכנפיים" מזמין פרשנות ספרותית ורעיונית מעמיקה. ביטויים נוספים נראים, גם הם, רווי משמעות – תפילין המאופיינים ככנפיים, ישראל הנמשלת ליונה, ומצוות המגינות על ישראל ככנפי יונה. האם לדימויים ומשלים אלו מקום מכוון בפיתוח מושגי יסוד בפרק "במה טומנין", פרק שכמעט לכל אורכו מאופיין בבירורים הלכתיים?
ברצוננו להציע שיש לקרוא את פרק במה טומנין, בצורה שבה רצף העריכה מעוגן לא ב"פשט ההלכתי המעשי", אלא בעיקרון המופשט ובעומק הדימוי האגדי.
הראש צריך גוף נקי
נפתח בעיון בדברי רב ינאי, ש"תפילין צריכין גוף נקי". סיפורו של אלישע מלמד שעיקר הדיון הינו בתפילין של ראש. ההלכה שבהנחת תפילין של ראש, אדם חייב להיזהר דווקא בגוף נקי, מתבססת על ההנחה שגופו של אדם וראשו הם אחדות אחת. כלומר, אין להפריד בין היסוד הגשמי, המתמקד בגופו של אדם, לבין היסוד הרוחני המתמקד בראשו. האורגניות הגופנית-רוחנית של האדם משתקפת במצוות התורה, המעשה והכוונה, המקבילים לרבדי קיום האדם. גם מלאכות שבת בהגדרתן העקרונית, בחינת "מלאכת מחשבת אסרה תורה", מורכבות מפן של התכוונות ורצון, מחד, ומאידך מפן של פעולה מעשית בעולם. הטענה שהתפילין וגופו של אדם באים כאחד, מהווה תמונת יסוד למושגים בסיסיים אלו במצוות התורה ובמלאכות שבת.
לעומת זאת, הגזירה שגזרו הרומאים ש"כל המניח תפילין ינקרו את מוחו", מלמדת שהרומאים תפסו את התפילין של ראש כפולחן הקשור לאמונה ולדעת היהודית המתמקדים במוח. תפיסה זו משקפת תרבות פגאנית, המפרידה בין הערך הרוחני האציל של האמונה לבין היסודות הגופניים הבזויים יותר, שייחודם לפולחנים הגסים שבתיאטראות ובאצטדיון. לעומת הרומאים, התפילין של ראש של אלישע, הם ככנפי יונה, ש"כנפיה מגינות עליה" – כלומר על גופה. דרך דימוי זה אנו לומדים שהתפילין של ראש, המקדישים את מחשבות ואמונות האדם דרך פרשיות התורה שבתוכן, מגינות על גופם של מניחי התפילין. התפילין הם היוצרים באישיות האדם את היכולת לייחד את גופו לפעולות המשתלבות בעבודת השם – ובתנאי שהם הונחו לכתחילה על גוף נקי.
הסוגיה ההלכתית הפותחת את הפרק פותחת בדיון קצר בהבחנה בין הטמנה המרבה את חומו של התבשיל, ועל כן היא אסורה, לבין הטמנה השומרת על החום, ועל כן היא מותרת. בהקשר זה הגמרא דנה בשאלת "מוכין שטמן בהן" (דף מח.) ו"כדרך אגב" דנה בעניין זה ביחס לדיני מוקצה. השאילה ה"אגבית" בדיני מוקצה מהווה עילה מספקת לעסוק במספר דיני מוקצה. ושוב – אזכור, שנראה אגבי, של צוואר כתונת מהווה בסיס להרחבת היריעה ההלכתית ולעיסוק בהגדרות בסיסיות בדיני טומאה וטהרה בכלל, והזאת מי חטאת לטהר טומאת מת בפרט. מה פשר הדילוגים הללו? האם ישנו חוט המחבר את שלבי סוגיה זו בינם לבין עצמם, ובינם לבין סוגיית האגדה על אלישע?
למעשה, לאורך הסוגיה כולה נידונים מצבים של כלים המורכבים מחיבור בין חלקים שונים. זאת, בהקשר לשאלות שונות: כאלה הקשורות לשבת, למעבר של טומאה, או לטהרת מי חטאת. שני ביטויי מפתח פותחים בפנינו את עומק החשיבה של הסוגיה: לשאלת רב כהנא – מה בין פתיחת בית צוואר הסגור בשבת, מעשה שיש בו איסור מן התורה, לבין "התזת ראשה של חבית יין בסייף", מעשה שמותר בשבת – עונה רבא, "זהו חיבור (בית הצוואר) וזה אינו חיבור (כיסוי החבית)" (דף מח.). לאחר מספר שורות מופיע יסוד בהלכות טומאה, "כל המחובר לו הרי הוא כמוהו".
יש קשר מובהק בין משפטי מפתח אלו המתייחסים לכלים המורכבים מאיברים שונים לבין עמדתו של רב ינאי אודות האחדות האורגנית והמורכבת באדם, שבא לידי ביטוי בהלכה,"תפילין (של ראש) צריכין גוף נקי".
בין כוונה למעשה
מיד לאחר סיפורו של "אלישע בעל הכנפיים" הפרק מתמקד בשאלה מה צריך אדם לעשות לכלי שאסור לטלטלו בשבת בכדי ליחד אותו להיתר לפני כניסת השבת. השיטות השונות בוחנות את הדרגות השונות של התכוונות ומעשה, מ"ייחוד כלי להיתר", כלומר התכוונות מופשטת , דרך מעשה "קטן" כמו "ייחד לו קרן זווית", או מעשה מובהק כמו שימוש להיתר. דיון זה משקף בצורה נוספת את אותה שניות בסיסית של התכוונות ורצון המתמקדים בראש ומעשה גשמי ואובייקטיבי המתמקד בגוף. היא גם מרכז הדיון במחלוקת שבין רבי יהודה ורבי שמעון אם אדם חייב מן התורה במלאכת שבת גם כשעשה את המעשה האובייקטיבי האסור באופן של "אינו מתכוון".
פרק במה טומנין הינו התבוננות שיטתית ומורכבת בהלכה ובאגדה בהופעת הקשר בין התכוונות למעשה כפי שהוא בא לידי ביטוי ביסודות השבת והטהרה. הסוגיה הראשונה מעלה בפנינו את "בית הצוואר" של כתונת בהקשרים אלו. בית הצוואר הינו בדיוק מקום החיבור בין הגוף לבין הראש – הצומת ליסוד האורגאני השלם של האדם. בית הצוואר הוא מרכזי להגדרת מלאכת שבת, לחיבור בין גוף נקי לתפילין של ראש וליסוד טומאת המוות - ההפרדה ביו הגופני והרוחני.
בהקשר זה יש להבין שכנפי היונה מגינים על גופה של היונה ומחממים אותו כמו שהמוכין (המרמז, אולי, למוחו של האדם) שומרים על חומו הפנימי של תבשיל המונח בתוכו. כך גם כנסת ישראל מוטמנת בכנפיה, הם מצוות התורה השומרת על חומה הפנימי.
בצורה מרתקת זו, עורכי פרק "במה טומנין" מעמידים בפנינו את השאלה מי יודע לעוף בהתבוננות ביחסי גוף ונפש בהלכה ובאגדה. ותשובתו בצידה – מי שיש לו גוף נקי כ"אלישע בעל כנפיים".
