טפח באשה ערוה
ברכות כד ע"א
"אמר רבי יצחק: טפח באשה ערוה.
למאי? אילימא לאסתכולי בה - והא אמר רב ששת: למה מנה הכתוב תכשיטין שבחוץ עם תכשיטין שבפנים - לומר לך: כל המסתכל באצבע קטנה של אשה כאילו מסתכל במקום התורף!
אלא: באשתו, ולקריאת שמע".
פירש רש"י: "לאשתו ולקריאת שמע - אם טפח מגולה בה - לא יקרא קריאת שמע כנגדה".
וכן פירש הרמב"ם בהלכות קריאת שמע ג, טז: "ואם היה מגולה טפח מגופה לא יקרא כנגדה". והוסיפו הטור והשו"ע (או"ח סימן עה, א) שמדובר דוקא בטפח במקום שדרכה לכסותו.
וקשה,
א) מנין להעמיד את דברי רבי יצחק דוקא במקום שדרכה לכסותו, והרי רבי יצחק סתם דבריו. ואין לומר שסמך על דברי רב חסדא שבהמשך: "שוק באשה ערוה", שמדובר דוקא במקומות המכוסים; שהרי רב חסדא היה תלמידו כמבואר לקמן בדף כז ע"א, ומדובר באותו רב יצחק כמבואר ברש"י ורשב"ם במסכת פסחים דף קיד ע"א.
ב) למה האשה יושבת וקוצה לה חלתה ערומה, ובלבד שתכסה את ערוותה בלבד, והלא דרשו במסכת בבא מציעא דף קיד ע"ב: "מנין לערום שלא יתרום? - דכתיב (דברים כ"ג) ולא יראה בך ערות דבר", אם כן כל הנקרא "ערוה" בכלל זה.
ג) כתב הרשב"א (והובא בב"י):
"והרב אלפסי ז"ל שלא הזכיר מכל זה כלום כתב הראב"ד ז"ל דאפשר דמשום דאמרינן לעיל עגבות אין בהן משום ערוה סבור הרב ז"ל דכ"ש טפח ושוק ושערה וקול, וכתב הוא ז"ל דלא מן השם הוא זה אלא הכא משום דמטריד וברואה, ועגבות הא פרישנא דוקא דנפשיה ובאשתו בשאינו רואה ואף על פי שנוגע, דכל שאינו רואה משום נגיעה לבד לא מטריד הואיל וגס בה".
מה שתירץ הראב"ד בדעת הרי"ף קשה, למה לא אמרה הגמרא שיש מחלוקת בין רב הונא שאמר עגבות אין בהם משום ערוה, לבין רבי יצחק?
ומה שכתב הראב"ד לדעת עצמו קשה: מנין נלמד שהראייה באשתו חמורה מהנגיעה? מה הסברה בכך שבנגיעה ייאסר רק מקום התורף ובראייה כל המקומות המכוסים? למה לא פירשה הגמרא חילוק זה? ואדרבה, יותר רגילות הוא שיראה אדם את אשתו מאשר שייגע בה. וגם באשת איש ובפנויה, נגיעה חמורה מראיה כגון במקומות המגולים. וכן מבואר שנגיעה חמורה מראיה לקמן בדף כה ע"ב: "אתמר: עקבו רואה את הערוה - מותר. נוגע, אביי אמר: אסור, ורבא אמר: מותר. רב זביד מתני לה להא שמעתא הכי. רב חיננא בריה דרב איקא מתני לה הכי: נוגע - דברי הכל אסור; רואה, אביי אמר: אסור, רבא אמר: מותר, לא נתנה תורה למלאכי השרת. והלכתא: נוגע - אסור, רואה – מותר".
ד) כתב רבנו ניסים גאון:
"מסייעא ליה לרב הונא דאמר רב הונא עגבות אין בהן משום ערוה. הא מילתא מיפרשא בפ' ב' דמס' חלה בגמ' דבני מערבא (הלכה א') הדא אמרה עגבות אין בהם משום ערוה הדא דאיתמר לברכה אבל להביט אפי' כל שהוא אסור להביט כהדה דתני המסתכל בעקיבה של אשה כמסתכל בבית הרחם והמסתכל בבית הרחם כאילו בא עליה".
וקשה, למה נצרך להביא מהירושלמי שאסור להביט בעגבות ואפי' בכל שהוא? והרי גם בבבלי מבואר הדבר בדף דידן: "אילימא לאסתכולי בה... כל המסתכל באצבע קטנה".
ה) דברי הירושלמי עצמו צריכים ביאור, מה ההשואה בין דין עגבות לבין המסתכל בעקיבה של אשה, והלא זה בנגיעה וזה בהבטה.
ו) הכיצד אמרו שכל טפח באשה שבמקומות המכוסים נחשב לערוה, והלא אמרו במסכת סוטה דף ח ע"א: "תניא: האיש מכסין אותו פרק אחד מלפניו, והאשה - שני פרקים, אחד מלפניה ואחד מלאחריה, מפני שכולה ערוה". (וכן הוא במסכת סנהדרין דף מה ע"א; בתוספתא מסכת סנהדרין ט הלכה ו; ובספרי דברים פרשת כי תצא פיסקא רכא). הרי שלשון "כולה ערוה" פירושו שרק פרק אחד באשה נחשב ערוה, אלא שהוא נראה באשה גם מלפניה וגם מלאחריה, כפירוש רש"י שם.
ז) אמרו בגמרא לעיל בסמוך:
"אמר מר: זה מחזיר פניו וקורא קריאת שמע. והא איכא עגבות! מסייע ליה לרב הונא, דאמר רב הונא: עגבות אין בהם משום ערוה. לימא מסייע ליה לרב הונא: האשה יושבת וקוצה לה חלתה ערומה מפני שיכולה לכסות פניה בקרקע".
וקשה, וכי איזה סיוע יש ממשנת 'האשה יושבת' העוסקת בגדר ערוה לענין ברכתה היא, לרב הונא העוסק בגדר ערוה לגבי בעלה? מוכח איפוא שאין חילוק בגדר ערוה לענין ברכה, בין לעצמה או לחברותיה, לבין בעלה!
ח) וכי רק טפח באשה ערוה? וכי מותר לאשה לגלות מהמקומות המוצנעים ביותר שבגופה פחות מטפח? או אם מותר לקרא את שמע למול ערותה כאשר פחות מטפח גלוי בה?! ואם תמצא לומר שלא אמרו טפח, אלא רק במקומות המכוסים הסמוכים למקומות המגולים, אם כן העיקר חסר מן הספר!
אלא יש לפרש: "טפח באשה ערוה" – שרק טפח אחד בגוף האשה דינו כערוה לענין ברכה, והיינו באותו מקום, וכלשון שבסוטה. והמדובר הוא רק לענין אשתו ולקריאת שמע כדברי הגמרא. וזהו בין בנגיעה ובין בראיה. וזהו ממש כדברי רב הונא שעגבות אין בהם משום ערוה, אלא רק אותו מקום בלבד, והיינו בין לנגיעה ובין לראיה. וזהו שהוכיח רבנו ניסים גאון מהירושלמי, שכן הזכירו הבטה לענין עגבות, ולא חילקו אלא שזה לברכה, כלומר – ובאשתו, וזה בהבטה, כלומר – באשת איש. ובזה מבוארת השמטת הרי"ף, כדברי הראב"ד. ולא אמרו שוק באשה ערוה אלא לענין מקומות המכוסים שתהא מצנעת בעצמה, שכך משמעות הכתוב: (ישעיהו מז, ב-ג) גַּלִּי שׁוֹק עִבְרִי נְהָרוֹת. תִּגָּל עֶרְוָתֵךְ – שצריכה ליזהר מלגלותו.
ואל תתמה שלא אמרו "רק טפח באשה ערוה", שכן בא לרבות שכל הטפח סביב אותו מקום בכלל 'פרק אחד' ובכלל ערוה.
ועוד, שכלשון זה מצינו גם במסכת חולין דף מד ע"א: "טפח בכרס סמוך לוושט זהו כרס הפנימי". ופירש רש"י שם: "אימא טפח בכרס סמוך לוושט - דהיינו טפח ראשון של כרס הוי כרס הפנימי ונקובתו במשהו". כלומר: שלשון 'טפח' פירושו שרק טפח בכרס סמוך לוושט זהו כרס הפנימי.
וכן מצינו להיפך מזה במשנה במסכת בבא בתרא דף נט ע"א:
"הזיז, עד טפח - יש לו חזקה, ויכול למחות; פחות מטפח - אין לו חזקה, ואין יכול למחות".
לשון עד טפח כאן משמעותו דוקא יותר מטפח, ולא פחות ממנו כמשמעות הלשון המדוברת.
נמצאו שלשה גדרים למונח "ערוה". ומנויים בלשון רב ששת: "למה מנה הכתוב תכשיטין שבחוץ עם תכשיטין שבפנים - לומר לך: כל המסתכל באצבע קטנה של אשה כאילו מסתכל במקום התורף".
בדין קול ושער – מפורש גדר ערוה שבכלל מקום תכשיטין שבחוץ.
בדין שוק – מפורש גדר ערוה שבכלל מקום תכשיטין שבפנים.
בדין טפח – מפורש גדר ערוה שהוא מקום התורף.
