דיוק וחידוש ברש"י

מסכת ברכות דף כ

עמוד א

רש"י ד"ה אבל מטמא הוא למת מצוה - והוא כבוד הבריות, ודוחה דבר תורה:
מת מצוה – הוא כבוד הבריות שאפילו שמת זה בגדר כבוד הבריות, ובעמוד הקודם דיברו מכבוד הבריות של החיים, וכשמלוים אבל זה כבודו שעוברים בשדה של ספק טומאה.

רש"י ד"ה שב ואל תעשה שאני - וכו' דהתם לאו כבוד הבריות הוא דדחי לא תעשה דידה, דמעיקרא כשנכתב לא תעשה דטומאה - לא על מת מצוה נכתב, כשם שלא נכתב על הקרובים וכו':
נראה דרש"י כאן סובר גם כמסקנת התוס' בד"ה שב ואל תעשה וכו' וכן מכהן לכהן שכן לאו שאינו שוה בכל, ולכן רש"י הוסיף בלשונו "כשם שלא נכתב על הקרובים" וזה אולי כוונתו שאינו שוה בכל.

רש"י ד"ה בנזיקין הוה - לא היו גדולים בכל גמרא של ארבעה סדרים אלא בתלתא בבי שלנו, והאי מילתא נקט הכא משום דמיירי שמוסרין נפשם על קדושת השם, ועד השתא איירי נמי במי שמבזה עצמו על קדושת השם לפשוט כלאים בשוק:
הלשון של רש"י לא היו "גדולים" בכל גמרא של ארבעה סדרים, היא לכאורה על גודל כמות הגמרא שיש לנו, כי לשני סדרים מתוך השש, גם לנו יש רק גמרא אחת לכל סדר, בזרעים – ברכות, ובטהרות – נידה, משא"כ בסדר נזיקין שגם להם היה את שלושת הבבות – קמא מציעא ובתרא המדגישות את גודל הגמרא שהייתה גם להם,

עוד יש להסביר מדוע רש"י דווקא כאן ציין את ההקשר בין הגמרא הזו לנושא שבעמוד הקודם ולא ציין זאת כבר בתחילת הענין - ששאל רב פפא את אביי מאי שנא ראשונים וכו' ושם היה צריך רש"י לציין את ההסבר – את הקשר שבין המאמרים, ונראה שציין זאת דווקא כאן - כשאוזכר רב יהודה והיה מקום לחשוב שאולי ההקשר הוא מפני שאת המאמר של המוצא כלאים בבגדו פושטן וכו' אמר ג"כ רב יהודה, וע"כ מדגיש רש"י פה שהסיבה היא ההמשך שמדבר שמוסרין נפשן וכו' וכוונתו גם לומר שמסירות נפש שנאמר בגמרא היא אותו סוג של הפושט בגדיו שמבזה עצמו, וזה גם נכון לשני המאמרים הבאים בעקבות מאמר זה על רב גידל שבייש את עצמו בזה שישב על שערי טבילה וכן רב יוחנן.

רש"י ד"ה מתון מתון - לשון מאתן: ארבע מאות - שתי פעמים שתי מאות, כלומר השם גרם לי, לשון אחר מתון מתון לשון המתנה; אם המתנתי הייתי משתכר ארבע מאות זוז:
רש"י נזקק להסבר נוסף ולא מספיק לו בהסבר שהשם גרם לו לשלם פעמיים שתי מאות שזה ארבע מאות, ולכאורה הסיבה האמיתית לקביעת התשלום של ארבע מאות הוא במשנה במסכת בבא קמא דף צ: בפרע ראש האשה בשוק שחוייב לשלם ארבע מאות, וע"כ רש"י רצה יותר להסביר את הדיאלוג שנוהל בין רב אדא לכותית מדוע שאל אותה מה שמה? היה צריך לשלם וללכת וע"כ רש"י למד שהוא ניהל איתה שיחת התנצלות ושאל אותה מה שמה ואז התנצל ואמר מתון מתון הייתי צריך למתן את עצמי וכו' (וגם ההסבר הראשון שהשם מאתון פירושו מאתיים והכפלתו ארבע מאות הוא גם שימש כעין ריכוך של המאורע).

רש"י ד"ה רבי יוחנן - אדם יפה תואר היה, דאמרינן בהשוכר את הפועלים (דף פ"ד א) שופריה דרבי אבהו מעין שופריה וכו':
בגמרא שם נאמר שופריה דרב אבהו כשאלה על יופיו של רב יוחנן - מדוע לא מופיע שהיה דומה לאדם הראשון כעין שנאמר על רב אבהו שהיה דומה ליעקב אבינו שהיה דומה לאדם הראשון, והגמרא מתרצת שלא היה לו - לרב יוחנן זקן, ומדוע רש"י ציטט את חלק השאילה על יופיו של רב יוחנן, ונראה שההגדרה של רש"י אדם יפה תואר "היה", הכוונה שכולם ידעו מיופיו וע"כ שאלו בגמרא איך יכול להיות שרב יוחנן לא מופיע כשמדברים על יופי .

עמוד ב

רש"י  ד"ה או דרבנן - דכתיב על הארץ הטובה אשר נתן לך (דברים ח'), והארץ לא נתנה לנקבות להתחלק, ואי משום בנות צלפחד - חלק אביהם הם דנטלו, שהיה מיוצאי מצרים:
רש"י מסביר שמאחר שבעת הוראת החיוב על ברכת המזון בתורה "ואכלת ושבעת וברכת" נאמר בהמשך על הארץ הטובה אשר נתן לך, הרי שנשים אינם בכלל חלוקת הארץ וכל אכילתן היא לא מכוח הארץ השייכת להם וע"כ היה מקום לומר שפטורים בברכת המזון, וגם מה שנאמר בבנות צלפחד שקיבלו חלק הרי הוא רק בגלל זיקת אביהם, אבל תוס' חולק ואומר שהרי גם לכהנים אין חלק, וע"כ אומר תוס' שהסיבה בגלל מה שאומרים בברכת המזון על בריתך שחתמת בבשרינו ולכן נשים לא אומרות, אבל רש"י לא למד כך כי איך יכול להיות נוסח הברכה שתוקנה לאחר החיוב שנאמר בתורה להוות כגורם לפטור, ורק ההסתייגות שהתורה עצמה אומרת בעת החיוב יכול להוות גורם לפטור, ולא יקשה מדוע כהנים יכולים לברך כי למרות שלא קיבלו חלק בקרקע יש להם חלק בתרומות הבאים מכח הקרקע וכמו שהתורה בעצמה מתיחסת שלכהנים יש כו חלק " ה' הוא נחלתם" אבל בנשים לא מצאנו שקיבלו חלק שלהן ממש וגם מה שמצאנו בבנות צלפחד הרי שלא היה זה חלקן אלא חלק אביהם כמו שרש"י הסביר.