הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
ביאור הביטוי: "תניא כוותיה";
אמוראים: רב הונא ורב חסדא
ברכות כה ע"א
אתמר: צואה על בשרו, או ידו מונחת בבית הכסא; רב הונא אמר: מותר לקרות קריאת שמע; רב חסדא אמר: אסור לקרות קריאת שמע.
אמר רבא: מאי טעמא דרב הונא - דכתיב +תהלים ק"נ+ כל הנשמה תהלל יה.
ורב חסדא אמר: אסור לקרות קריאת שמע.
מאי טעמא דרב חסדא - דכתיב +תהלים ל"ה+ כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך.
1.
רמב"ם הלכות קריאת שמע פרק ג הלכה יא:
היתה צואה בגומא עומד בסנדלו על הגומא וקורא, והוא שלא יהיה ח סנדלו נוגע בה, היתה כנגדו צואה מעוטה ביותר כמו טיפה רוקק עליה רוק עבה עד שתתכסה וקורא,
היתה נטישת צואה על בשרו או * ידיו מטונפות מבית הכסא ולא היה להן ריח רע כלל מפני קוטנן או יבשותן ט מותר לקרות לפי שאין להן ריח רע, אבל אם היתה במקומה אף ע"פ שאינה נראית כשהוא עומד הואיל ונראית כשהוא יושב אסור לקרות עד שיקנח יפה יפה מפני שהצואה לחה היא ויש לה ריח רע, וכמה גאונים הורו שאסור לו לקרות אם היו ידיו מטונפות וכך ראוי לעשות. +/השגת הראב"ד/ היתה צואה בגומא כו' עד נוגע בה. כתב הראב"ד ז"ל /א"א/ דומה שהוא מפרש דוקא בסנדלו שבגומא נוגעת ואינו מחוור כי יש הפרש בין דבוקה לנוגעת ומשמע שבגומא אפילו נוגעת מותר אבל אם דרס על גוף הצואה ועלתה בסנדלו היתה הבעיא ועלתה בתיקו ולחומרא עכ"ל. /השגת הראב"ד/ היתה כנגדו כו' עד רוק עבה עד שתתכסה וקורא. כתב הראב"ד ז"ל /א"א/ בירושלמי דוקא לאלתר שהרוק עומד בעביו אבל לאחר שעה שהרוק נימוק הצואה מתגלית עכ"ל.+
2.
הגהות מיימוניות הלכות קריאת שמע פרק ג הלכה יא:
[ט] כרב הונא ודלא כרב חסדא דאמר אסור כן פסק ר"י אלפס
חדא דהוה רביה דרב חסדא
ועוד דקא מקשינן מיניה בפרק אמר להם הממונה אהא דאמר רב פפא צואה במקומה אסור לקרות קריאת שמע ומדמקשינן מיניה ש"מ דהלכה הכי
ור"ח פסק כרב חסדא:
3.
כסף משנה הלכות קריאת שמע פרק ג הלכה יא:
ופסק הרי"ף כרב הונא דהוה רביה דרב חסדא
ועוד מדמקשינן מיניה בפ' אמר להם הממונה [מסכת יומא דף ל'.] אלמא הלכתא היא
והרא"ש וה"ר יונה ז"ל גורסים גירסא אחרת דאילו בכה"ג לכ"ע אינו קורא:
הם מציינים שני נימוקים מדוע הרמב"ם בעקבות הרי"ף פוסק כרב הונא בסוגייתנו:
4.
נימוק 1: הלכה כרב [רב הונא] נגד תלמידו [רב חסדא].
5.
נימוק 2: הגמרא מקשה במסכת יומא על רב פפא מדברי רב הונא בסוגייתנו. נובע מכך שהלכה כרב הונא. נימוק זה מבוסס על ההנחה שכאשר הגמרא מקשה על אמורא מאמורא אחר משמע שכך "עורך הגמרא" פוסק להלכה ["סוגיה כוותיה"]. או אולי משמע ש"סתמא דגמרא" כך פוסקת, ואם נאמר ש"סתמא דגמרא" אלה בני הישיבה באותו דיון הרי שהם כך סוברים. אבל לפי ההסבר האחרון מדוע חובה כך לפסוק להלכה ולראות בזה את מסקנת התלמוד כולו? לכן נראה יותר לומר, ש"עורך הגמרא" [שהוא גם המכריע הסופי] הוא זה שניסח באופן כזה את הקושיה מרב הונא [במסכת יומא].
6.
ונראה לתת נימוק נוסף:
אמר רבא: מאי טעמא דרב הונא - דכתיב +תהלים ק"נ+ כל הנשמה תהלל יה.
ורב חסדא אמר: אסור לקרות קריאת שמע.
מאי טעמא דרב חסדא - דכתיב +תהלים ל"ה+ כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך.
מניסוח הגמרא נלמד שרבא נתן את הנימוק לרב הונא [אלא אם כן נאמר שרבא נתן את הנימוקים לשניהם], ויתכן שאת הנימוק לרב חסדא נתנה הגמרא, ולכן הלכה כרבא. אבל אם נאמר שאת הנימוק לרב חסדא נתן "עורך הגמרא" – "סתמא דגמרא" – הרי שהלכה כרב חסדא, ואולי זהו נימוקו של ר"ח שפסק כרב חסדא.
7.
וראה עד ב"מתיבתא","ילקוט ביאורים", עמוד קסא, בביאור מי שפוסק כרב חסדא. אחד הנימוקים הוא, שרב חסדא היה תלמיד-חבר לרב הונא ולכן אין הכרח שהלכה כרב הונא.
8.
ראה דיון דומה לגבי הקטע הבא בגמרא:
בגמרא:
אתמר: ריח רע שיש לו עיקר, רב הונא אמר: מרחיק ארבע אמות וקורא קריאת שמע; ורב חסדא אמר: מרחיק ארבע אמות ממקום שפסק הריח, וקורא קריאת שמע.
תניא כותיה דרב חסדא: לא יקרא אדם קריאת שמע, לא כנגד צואת אדם ולא כנגד צואת כלבים, ולא כנגד צואת חזירים, ולא כנגד צואת תרנגולים, ולא כנגד צואת אשפה שריחה רע; ואם היה מקום גבוה עשרה טפחים או נמוך עשרה טפחים - יושב בצדו וקורא קריאת שמע, ואם לאו - מרחיק מלא עיניו; וכן לתפלה.
ריח רע שיש לו עיקר - מרחיק ארבע אמות ממקום הריח, וקורא קריאת שמע. אמר רבא, לית הלכתא כי הא מתניתא (בכל הני שמעתתא) אלא כי הא דתניא: לא יקרא אדם קריאת שמע לא כנגד צואת אדם ולא כנגד צואת חזירים ולא כנגד צואת כלבים בזמן שנתן עורות לתוכן.
9.
רמב"ם הלכות קריאת שמע פרק ג הלכה יב:
ריח רע שיש לו עיקר מרחיק ד' אמות וקורא י אם פסק הריח ואם לא פסק הריח מרחיק עד מקום שפסק הריח, ושאין לו עיקר כגון מי שיצא ממנו רוח מלמטה מרחיק עד מקום שתכלה הריח וקורא, גרף של רעי ועביט של מימי רגלים אסור לקרות קריאת שמע כנגדן ואף על פי שאין בהן כלום ואין להם ריח רע מפני שהם כבית הכסא. +/השגת הראב"ד/ ריח רע שיש לו עיקר וכו', עד מרחיק עד מקום שפסק הריח וקורא. כתב הראב"ד ז"ל /א"א/ אינו כן אלא מרחיק ארבע אמות ממקום שפסק הריח וקורא דהא תניא כוותיה דרב חסדא דס"ל הכי והא דאמר רבא לית הלכתא כי הא מתניתא לאו אהא אמרה אלא אצואת כלבים וחזירים דבעיא נתינת עורות והכי כתב רב האי גאון ז"ל בעיקר עכ"ל.+
10.
הגהות מיימוניות הלכות קריאת שמע פרק ג הלכה יב:
[י] קיימא לן כרב חסדא דאמר מרחיקין ד' אמות ממקום שפסק הריח דתניא כוותיה ודלא כרב הונא דאמר מרחיקין ד' אמות ולא יותר וכגון כן פסק הגאון ולשון העמוד צ"ע:
הוא מסביר שהרמב"ם פוסק כרב חסדא. ולכאורה קשה הדבר מפני שבדרך כלל מקובל אצל הפרשנים, שהלכה כרב הונא נגד רב חסדא שהיה תלמידו של רב חסדא ולא כמו שהבאנו לעיל שיש אומרים שאין הכרח לפסוק כרב הונא מפני שרב חסדא היה תלמיד-חבר לרב הונא ולא היה "רק" תלמידו.
ולכן, הנימוק שבכל זאת הלכה כרב חסדא מפני שיש לו סיוע מברייתא.
10.1
ונראה להוסיף: אולי יש לומר שלמרות שאולי רב הונא יכול למצוא שהברייתא לא סותרת את דעתו, אבל מפני שהגמרא משתמשת בביטוי "תניא כוותיה דרב חסדא" משמע מכך ש"עורך הגמרא" פוסק כרב חסדא.
11.
כסף משנה הלכות קריאת שמע פרק ג הלכה יב:
[יב] ריח רע שיש לו עיקר וכו'. [ברכות דף כ"ה.] פלוגתא דרב הונא ורב חסדא ופסק כרב הונא דרביה הוא. והראב"ד כתב עד מקום שפסק הריח וקורא. א"א אינו כן וכו' והכי כתב רב האי גאון בעיקר עכ"ל.
ורבינו סובר דאע"ג דתניא כוותיה דרב חסדא הא אמר רבא לית הלכתא ככל הני שמעתתא ודחי קצת ממאי דאיתני בההיא ברייתא
וכיון דמשבשתא היא במקצת לא מהני סיועא דידה לרב חסדא למדחי כללא דאין הלכה כתלמיד במקום הרב וכן כתב ה"ר מנוח
והרב בעל מ"ע ז"ל כתב דרבינו פוסק כסייעתא דברייתא אלא שגורס בדרב חסדא עד מקום שיכלה הריח ופי' הריח רע שיש לו עיקר היינו שהצואה מונחת שם ומסרחת וסובר רבינו דדוקא לשיש לו עיקר הוא שאמר מרחיק ארבע אמות אבל לשאין לו עיקר מרחיק עד מקום שיכלה הריח.
תוספת ההסבר של ה"כסף משנה" ביחס להערות על "ההגהות מיימוניות":
הוא מסביר את הרמב"ם באופן שהוא פוסק כרב הונא. ובזה הוא חולק על הנחת היסוד לעיל בסעיף 10
11.1
מה הוא יענה על הטענה שיש הוכחה מברייתא לטובת רב חסדא?
11.2
רבא בגמרא פסק שלא כברייתא. והוא מסביר [שהרי אמורא לא יכול לסתור ברייתא ללא סיבה] שרבא טוען שהברייתא משובשת [ראה בדף היומי של אתמול – ברכות דף כד – דברים דומים].
11.3
למעשה הוא מחדד. רבא טוען שהברייתא משובשת "קצת" [הפרשנים דנים לגבי מה מתייחס רבא שאין הלכה כברייתא, האם לגבי כל דיניה או רק לפרט האחרון בה]. ובמקרה כזה גובר הכלל שהלכה כרב [רב הונא] נגד תלמידו [רב חסדא].
כמו כן ניתן להסיק מכאן שלפעמים הביטוי "לית הלכתא כ..." [לצרף למשמעות הביטוי "הלכתא" או "והלכתא"] לגבי ברייתא משמעותו שהיא משובשת ולא שהאמורא חולק על הברייתא.
14.
לחם משנה הלכות קריאת שמע פרק ג הלכה יב:
[יב] ריח רע שיש לו עיקר וכו'. פסק כרב הונא דאין הלכה כתלמיד במקום הרב ואף על גב דתניא כוותיה דרב חסדא [ברכות כ"ה א] סובר רבינו ז"ל דכיון דאמר רבא דלית הלכתא כהך מתני' אין להביא ראיה ממנה כלל אבל בההיא דאם היה מקום גבוה וכו' פסק כההיא ברייתא משום דלא מצינו חולק עליה בזה והראב"ד ז"ל בהשגות חולק על רבינו:
8. הוא מסביר כדעת ה"כסף משנה", ואולי כוונתו היא שרבא אמר שאין הלכה ככל הברייתא האחרונה ולא רק ב"קצת" מדבריה.
