קריאת שמע במבואות המטונפות / הרב הלל בן שלמה

ברכות כד ע"ב

האמוראים נחלקו אם ההולך במבואות המטונפות יכול להניח ידו על פיו ולקרוא את שמע; רב הונא מקל (וכן מבואר שם שהיא דעת רבי יוחנן) ורב חסדא מחמיר. גם במחלוקת המובאת להלן לגבי היתה צואה על בשרו או שהיתה ידו מונחת בבית הכסא, מופיעה מחלוקתם של אמוראים אלו אם יכול לקרוא את שמע; רב הונא מקל ורב חסדא מחמיר. טעמו של רב הונא "כל הנשמה תהלל יה", יכול לבאר גם את ההיתר להניח ידו על פיו ולקרוא, שההילול הוא פנימי, ועל כן כאשר הוא מכסה את פיו, אין הקריאה יוצאת ישר אל מקום המטונף. לעומת זאת טעמו של רב חסדא "כל עצמותי תאמרנה", כוללות את כל איבריו, וממילא כאשר הוא נמצא במקום הטינופת הוא אינו יכול לקרוא את שמע.

התוספות (ד"ה פסק) מביאים את פסיקת רבינו חננאל להחמיר כדעת רב חסדא, ולא לקרוא ק"ש כשצואה על בשרו; והם גם מביאים את דברי הרי"ף, הפוסק להקל כרב הונא, משום שהגמרא ביומא (ל,א) מקשה מדבריו על דברי רב פפא שם, המחמיר מלקרוא את שמע כשיש צואה במקומה (והיא מתרצת שבמקומה נפיש זוהמא). טעם נוסף לפסיקה זו המובא ברי"ף הוא, שרב הונא היה רבו של רב חסדא (ורק מאביי ורבא שהיו אחריהם אנו אומרים שהלכה כבתראי; וגם מהרמב"ם קריאת שמע ג,יא עולה, כי הוא סובר שיש להקל). השו"ע (או"ח עו,ד) מביא את שתי הדעות, וכותב שנכון לנהוג כדברי המחמיר (ומשמע שמעיקר הדין דעתו היא להקל; וכן כותב המשנה ברורה, שבשעת הדחק ניתן לסמוך על שיטה זו). 

על פי האמור בתחילת דברינו נראה היה לכאורה, שמעיקר הדין אף לגבי קריאת שמע במבואות המטונפות ניתן להקל. אולם אף הראשונים המקלים בצואה על בשרו, מחמירים בעניין זה (וכנפסק ברמב"ם קריאת שמע ג,יד; ובשו"ע שם פה,א – אם כי לטעמו של הרי"ף שרב הונא הוא רבו של רב חסדא, גם כאן יש להקל, אך ייתכן שלא סבר להקל, משום שיש אמוראים נוספים המחמירים, ומביאים פסוקים בגנות מי שאינו פוסק). המשנה ברורה מבאר את האפשרות בה יש מי שמיקל בגמרא כשמניח ידו על פיו, שקורא בלחש עד שאינו ניכר שמרחש בשפתיו. כלומר, טעם הקולא אינו משום שהמילים אינן יוצאות בגלוי לחלל המקום המטונף, אלא משום שהדבר אינו ניכר שהוא עוסק בקריאת שמע. ממילא לפי דברים אלו, אין לתלות בין שתי המחלוקות. וכך מבאר רש"י לגבי הטעם לפטור משום "כל הנשמה...", שהפה והחוטם נכללים בהילול (שדרכם נושמים), אבל לא שאר האיברים. לפי דבריו, אין המדובר בנשמה שבתוך האדם, אלא באיברי הנשימה (ולסברה שהזכרנו בתחילה היה צורך בכיסוי הפה והחוטם על מנת להתיר).