אוצרות הדף היומי
הרב אברהם מרדכי וינשטוק
פורסם ב"המבשר תורני"
"האי סודרא דתפילין דאזמניה למיצר ביה תפילין"
לדינם של גליל משי דמשקאי וגליל צמר גמלים
ברכות כג ע"ב
מעשה ביהודי ששכב על ערש דווי. עודו גוסס, ביקש לצוות צוואת שכיב מרע, וכחלק ממנה ביקש שכל מלבושיו יינתנו לפלוני קרובו. לא ארכו שעותיו של אותו שכיב מרע, עד שיצאה נשמתו באחד. כתום השבעה באו יורשיו לחלק את ירושתו. ולפי שאביהם המנוח ציווה עליהם בצוואת שכיב מרע לתת את כל מלבושיו לפלוני, כן עשו. ברם, בתוך עזבונו של המנוח מצוי היה גליל צמר יקר. היה זה צמר גמלים שהמנוח תכנן לתפור ממנו מספר בגדים, וכעת נפלה מחלוקת בין יורשיו לבין אותו פלוני שירש את כל מלבושיו. מחד טענו היורשים, כי אף שאביהם ציווה עליהם לתת את כל מלבושיו לפלוני, מכל מקום אין אותו גליל צמר נחשב כמלבוש אף שמיועד להכין ממנו מלבושים. ואילו אותו פלוני טען, כי כיון שגליל צמר זה הוכן כדי להכין ממנו מלבושים, אף הוא בכלל מלבושיו של המנוח ומכוחה של אותה צוואת שכיב מרע - שייך לו כעת. כדרכם של יהודים פנו ליישב מחלוקת זו בדרכה של תורה והפנו את השאלה אל הגאון רבי יעקב ריישר.
בתשובתו (שו"ת "שבות יעקב", א קעא) מביא ה"שבות יעקב" כי שאלה דומה לזו כבר נשאלה כמאה שנים קודם לכן מאת הגאון רבי מנחם מנדל קרוכמל (שו"ת "צמח צדק" הקדמון, ג) בנוגע לאשה שמתנאי כתובתה היה שתירש מנכסי בעלה את כל מלבושיה. והנה לאחר מותו של בעלה נמצא בעיזבונו גם גליל משי דמשקאי, שנקנה כדי להכין ממנו מלבושים לאשה. כבשאלה שלפנינו - גם באותה שאלה נפל דינו של גליל משי זה במחלוקת בין יורשי הבעל לאשה, שבעוד יורשי הבעל טוענים כי האשה יורשת רק את כל מלבושיה, הרי שהאשה טענה כי מן הראוי שתקבל אף כל דבר שהוכן למלבושיה וגליל משי זה בכלל.
בשאלה שלפניו, פסק בעל צמח צדק כי הדין עם האשה ומכח תנאי כתובתה זכתה אף באותו גליל משי ולפני המבואר בבבא קמא (קב, א) שלהקדש ובעל חוב אין זכות בבגדים ומנעלים של אשת וילדי המקדיש או הבעל חוב ואף לא בסנדלים חדשים שקנה לשמן. הצמח צדק מבאר בטעם הדבר, שהוא כיון שמייד שקנה הבעל הקנה לאשתו ולכן אין לבעל חוב או הקדש זכות בבגדים אלו (אף שהאשה עוד לא השתמשה בבגדים אלו). ולפיכך הסיק הצמח צדק כי כיון שהקדש ובעל חוב אין נוטלים מזה שקנה לשם אשתו משום שמיד שקנה לשמה קנתה האשה - שהבעל קנה מיד המוכר ומייד הקנה לאשתו, וכן הוא הדין שאם מת הבעל נוטלת את גליל המשי כמו שאר מלבושים שכבר נעשו לשמה. שאין הדבר תלוי שתהא העשייה לשמה - אלא כשקנה לשמה, דיו. "וכיון שכתב לה בכתובתה שתטול כל מלבושיה נוטלת אלו עשרה אמות אף על גב דלא נעשה עדיין המלבוש כיון שקנה לשמה".
מעתה - ממשיך השבות יעקב, מנידונו של הצמח צדק אפשר שנלמד גם לענייננו, שכפי שבמקרה שלפניו זכתה אותה אשה גם בגליל שנקנה לצורך בגדיה, הוא הדין בנידון שלפנינו שאותו פלוני שהשכיב מרע ציווה לו את כל בגדיו, יזכה גם בצמר הגמלים המוכן להכנת מלבושים.
אלא שהשבות יעקב חולק על מסקנתו של הצמח צדק, וטוען שיש חילוק בין מקרה שבו הבעל חי - שאז אכן מקנה לה את הבגדים על מנת שתלבשם, למקרה שכבר נפטר מן העולם שאז פסקה הגמרא (כתובות נד, א) שכל מה שקנה לה הבעל את אותם בגדים - הוא רק על מנת שתעמוד בהם לפניו, אבל לא שתוציאם מביתו ותירשם.
ומעתה - ממשיך השבות יעקב, הרי שלעולם אין לאותה אשה זכות בירושת הבגדים אם לא לפי תנאי כתובתה המיוחד שתזכה גם בכל מלבושיה. ברם במקרה זה וכן הדבר באותה צוואת שכיב מרע שנידונה הובא לפניו, הרי שלפי המבואר בסוגייתנו לגבי כיס של תפילין ש"הזמנה לאו מילתא" ולפיכך כל זמן שלא הניח את תפיליו בכיס המיועד להן, מותר להניח בו מעות אף שכבר הוזמן לצרור בו את התפילין, הוא הדין לענייננו שהזמנת והכנת צמר הגמלים לצורך מלבושיו של הנפטר, והוא הדין בגליל המשי הדמשקאי שנרכש על מנת להכין ממנו בגדים לאותה אשה שעניינה נידון בתשובת הצמח צדק, שאף שהוכנו לשם כך - הזמנה לאו מילתא היא ואין חומרי הגלם המיועדים להכנת בגדים, נחשבים כבגדים - ולפיכך בנידון שלפניו, כבשאלה שהובאה לפני הצמח צדק - מסיק השבות יעקב, כי הצדק עם היורשים.
