אוצרות הדף היומי
הרב אברהם מרדכי וינשטוק
פורסם ב"המבשר תורני"
"והתפללו אליך דרך ארצם"
מעשה בשטיבל דחסידי אמשינוב בעיר לודז'
ברכות ל ע"א
בית גדול לתורה ולתפילה שימש בית החסידים דחסידי אמשינוב בעיר לודז' שבפולין, לפני כשמונים שנה. והנה במשך הזמן צרה עינו של בעל הבית של השטיבל ששכן בדמי מפתח בבנין המגורים שבבעלותו, והוא החליט לעשות כל אשר לאל ידו כדי לגרש מן המקום את השטיבל ויושביו. כיון שהיה מאנשי דלא מעלי, לא היסס מלקבוע את בית הכסא ("קלאזעט") של דירתו הפרטית בדיוק מעל השטיבל, מתוך כוונה שכיון שנפסק בהלכה (ט"ז אורח חיים קנא, ד) שבית שיש מעליו תשמיש בזוי אין להשתמש בו לבית הכנסת, הרי שלמתפללי השטיבל לא תהיה כל ברירה ויהיו מוכרחים לעזוב את המקום.
המתפללים שנחרדו מהצעד, הפנו את שאלתם אל הגאון רבי ישראל יצחק פיקרסקי (באותה עת רב בעיר לודז' ולימים שימש כפוסק הלכה וראש ישיבה בניו יורק אצל כ"ק מרן אדמו"ר מליובאביטש זצוק"ל) שהפנה אותה אל רבו הפוסק הנודע הגאון רבי צבי אריה פרומר, בעל שו"ת "ארץ צבי" ורבה של קוז'יגלוב, ולימים ראש ישיבת חכמי לובלין.
בתשובתו (שו"ת "ארץ צבי" א, לא) מבאר הגאון הקוז'יגלובי שטעמו של הט"ז, הוא משום שבית שעושים מעליו שימוש מגונה, הרי הוא מפסיק בין מקום תפילתו לשמים - והתפילה אינה יכולה לעלות. ומקור דברי הט"ז, בפסק השולחן ערוך (סימן נה) שאם יש מבוי מטונף המפסיק בין יחיד העומד בתפילה לציבור המתפללים, הרי אינו מצטרף עמם. ברם - ממשיך הארץ צבי, אף "שאיני כדאי לדון בקרקע לפני הט"ז ז"ל - הרי תורה היא וללמוד אני צריך", שכן יש להקשות על דברי הט"ז שאין לדמות בין צירוף של ציבור שצריך שלא יהא הפסק ביניהם לבין עליית התפילה לשמים. שכן לעניין צירוף - אין שני חלקים מצטרפים, אלא אם אין ביניהם דבר המפסיק שאינו ממין הענין - כך למשל הכותב לאשה גט כשהוא מותיר את הנייר שבין השורות - לעצמו, הרי שהגט אינו גט, שכל שורה נחשבת כספר נפרד. ומשום שלגבי צירוף, אי אפשר לצרף שני חלקים אם יש דבר המפסיק ביניהם. ולפיכך מובן שיחיד אינו יכול להצטרף למנין - אם יש מבוי המטונף המפריד בינו לבין הציבור. אך לגבי עליית התפילה לשמים - שם אין מדובר בצירוף של שני חלקים, ולפיכך אף מקום שאי אפשר להתפלל בו - אינו צריך להיחשב להפסק.
שנית - מוסיף ה"ארץ צבי" להקשות, הרי כידוע העולם עגול ככדור - ואם כן מנין שהתפילה עולה דרך ראשם של המתפללים, הלא אף אם יורדת כלפי מטה - סופה שתגיע השמימה.
ועוד הוא מוסיף ומקשה - מסוגייתנו - לפנינו אמרו שצריך לכוון בתפילה כנגד ארץ ישראל ולמדו זאת ממה שנאמר (מלכים א ח, מח) "והתפללו אליך דרך ארצם". ולפיכך נמצא שהתפילה הולכת תחילה אל ארץ ישראל, ומשם לקודש הקדשים - ומשם לקודש הקדשים של מעלה המכוון כנגד קודש הקדשים של מטה. ונמצא שאין התפילה עולה למראשותם של המתפללים, דרך העליה שמעל ראשם, ולפיכך אף אם יש בעליה תשמיש מגונה והיא מקום שאסור להתפלל בו, מכל מקום אין בה כדי לעכב את התפילה במקום שלמטה ממנה, לפי שהתפילה מתקבלת מכל מקום.
ה"ארץ צבי" ממשיך, שלאחר מכן מצא ראיה אחרת לדברי הט"ז מדברי הזוהר הקדוש פרשת ואתחנן, האמורים לגבי חזקיה המלך שבעת ששכב חולה הסב פניו אל הקיר והתפלל ו"בגין כך לא בעי למהוי חוצץ בינו ובין הקיר" - והרי שאין ראוי שתהיה כל חציצה שהיא בין התפילה לבין השכינה. אלא שעם כל זאת - מוסיף הארץ צבי, אם נבוא ללמוד משם ראיה - הלא אף התקרה עצמה חוצצת בפני התפילה, ומה גם שהט"ז עצמו פוסק (צ, ה) שאם אי אפשר לו למתפלל לדאוג בקלות שלא תהא חציצה בינו לבין הקיר - אין בזה כדי לעכב את התפילה.
הוא מוסיף עוד שבמשנה ברורה (קנא, מא ובשער הציון שם כב) כתב שעמא דבר להקל בשימוש בבית הכנסת שיש מעליו דירה, אף שמשתמשים שם גם לתשמישים שאינם מכובדים.
ועל כן פסק ה"ארץ צבי" למתפלל השטיבל האמשינובאי, כי אף שבמקום שאפשר - ראוי להקפיד ולהחמיר בזאת הואיל וכך יצא מפי הט"ז, מכל מקום בנידון שלהם שאי אפשר להם למצוא מקום אחר לתפילה ונמצא שעל ידי כך יתבטל המנין - הרי היא חומרא הבאה לידי קולא, ולפיכך אין לנהוג בה. "גם ידוע שיש הרבה מיני צדקות ותמיכת עניים בכל שטיבעל שתומכין אנשי שלומם ואיש את רעהו יעזורו בגמ"ח בגופם ובממונם - ואם יתבטל המנין גם זה יתבטל". ולפיכך פסק להקל מכל הטעמים האמורים.
