בשביל כבוד אבא
ברכות כח ע"א
"אמר לו: נעניתי לך, מחול לי! לא אשגח ביה.
עשה בשביל כבוד אבא! פייס".
מדוע בתחילה המשיך רבי יהושע להקפיד ולא הסכים למחול לרבן גמליאל, על אף שביקש את סליחתו?
ואם נבין מדוע היה נכון שלא לסלוח, מה הדבר שגרם לשינוי, שסלח לו לבסוף?
שתי תשובות בדבר.
א) עצם החזרה על בקשת המחילה יש בה חשיבות.
"העובר לפני התיבה צריך לסרב" (מסכת ברכות דף לד ע"א) "פעם ראשונה יסרב, שניה מהבהב, שלישית - פושט את רגליו ויורד" (שם).
כאותן ג' הפעמים נזכר גם במסכת יומא דף פז ע"א: "אמר רבי יוסי בר חנינא: כל המבקש מטו מחבירו אל יבקש ממנו יותר משלש פעמים".
סביר הדבר שאין אדם מוחל מיד בבקשת המחילה הראשונה. סוף סוף באמת הוא נפגע.
אולם ממשיכה הגמרא שם ביומא בע"ב: "ורבי חנינא היכי עביד הכי? והאמר רבא: כל המעביר על מדותיו - מעבירין לו על כל פשעיו". כלומר שחייב לסלוח לו אחר אותן ג' הפעמים. וכלשון הרמב"ם הלכות תשובה ב, ט: "וזה שלא מחל הוא החוטא".
רבי יהושע היה חייב להראות לרבן גמליאל שחמורה היא הפגיעה בכבוד התורה – בחכם שהוא עצמו הודה שהוא גדול ממנו (מסכת ראש השנה דף כה ע"א וע"ב). אין פגיעה כזו ברת מחילה קלה כל כך. אלא שדי היה לרבי יהושע בסירוב אחד בלבד, ומיד ששב רבן גמליאל ונתחנן למחילה, וגם חידש בה דבר, נענה לו רבי יהושע ומחל בלב שלם.
ב) אינה דומה בקשת המחילה הראשונה לבקשת המחילה השניה.
לבקשה: מחול לי! - לא אשגח ביה.
אכן לא מגיעה סליחה מהירה כל כך על עוול כזה שנעשה ונשנה.
אבל לבקשה: עשה בשביל כבוד אבא! - פייס.
לבקשה זו אי אפשר לסרב, גם בלא שיסרהב.
כבוד אבא פירושו שושלת מלכות בית דוד! שמירת גחלת נצר המשיח.
את זאת למד רבי יהושע מרבו רבן יוחנן בן זכאי שנתאמץ בפני הקיסר לבקש את שושילתא דרבן גמליאל (מסכת גיטין דף נו ע"ב) – ביקש הוא שתיפסק מלכותו שלו – של רבן יוחנן בן זכאי – רבן של כל ישראל, ותעבור מלכותו לאחר – לרבן גמליאל!
וזאת על מנת לְקַיֵּם וּלְשַׁמֵּר – חֹטֶר מִגֵּזַע יִשָׁי, וְנֵצֶר מִשָּׁרָשָׁיו (ישעיהו יא, א).
ובטענה זו שיכנע רבי יהושע את חבריו למנות שוב את רבן גמליאל:
"אמר להו: מזה בן מזה יזה, ושאינו לא מזה ולא בן מזה יאמר למזה בן מזה: מימיך מי מערה ואפרך אפר מקלה?".
ההדגשה היא שמזה זה הוא בן מזה, ואומנותו שמורה לו מדורי דורות.
חשיבות שמירת זרע בית דוד נרמזה במסכת סנהדרין דף צה ע"א: "רצונך - יכלו זרעך או תמסר ביד אויב? אמר לפניו: רבונו של עולם, מוטב אמסר ביד אויב, ולא יכלה זרעי".
ואמרו במסכת יומא דף כב ע"ב: "דוד בשתים - ולא עלתה לו".
זו דרכם של בית דוד, עליהם נאמר (משלי כד, טז) כִּי שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם.
אף שלעוצמת טבעם באים תכופות לנפילות קשות, תמיד שבים הם וקמים, כי לא ידח ממנו נדח – בכבשיה דרחמנא להביא לימות המשיח.
ותקומתם – בכח התשובה שבמורשת זרעם היא.
דוקא רבן יוחנן בן זכאי הוא שאמר בספרא ויקרא דבורא דחובה פרשה ה (ובהוריות דף י: תוספתא ליברמן בבא קמא ז הלכה ה): "אשרי הדור שהנשיא שלו מביא חטאת על שגגתו".
בכך רמז למידתו של הנשיא שהוא עצמו הכתיר!
והוא כדברי המכילתא דרבי שמעון בר יוחאי פרק יד, כ:
"אמר להן (ר' טרפון לתלמידיו) באי זה זכות נטל יהודה את המלכות? אם משום שנאמר צדקה ממני (שם לח, כו) דיה להודאה שתכפר על הביאה".
פירוש, יהודה הודה על חטאו. כמו שאמרו במסכת סוטה דף ז ע"ב: "ביהודה אשכחן דאודי, דכתיב: (בראשית לח) ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני". ומידה זו ראויה למלכות.
וכן מפורש בשמות רבה פרשה ל, יט:
"א"ר אלעזר... ולמה נתן הקב"ה כתר ליהודה והלא לא לבדו הוא גבור מכל אחיו והלא שמעון ולוי גבורים והאחרים, אלא שדן דין אמת לתמר לכן נעשה דיין העולם, משל לדיין שבא דין של יתומה לפניו וזיכה אותה, כך יהודה בא דין תמר לפניו שתשרף והוא זיכה אותה מפני שמצא לה זכות, כיצד היו יצחק ויעקב יושבים שם וכל אחיו והיו מחפין אותו, הכיר יהודה למקום ואמר אמיתת הדבר ואמר (בראשית לח) צדקה ממני ועשאו הקב"ה נשיא".
מידה זו המשיכה ונתקיימה בזרעו של יהודה, ככתוב בשמואל ב יב, יג: וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל נָתָן חָטָאתִי לַה'.
וזהו שאומר רבן גמליאל: מחול לי! – עשה בשביל כבוד אבא!
– הריני אוחז במעשה אבותי בידי (מסכת ברכות דף ז ע"א), וממלא מקום אבותי.
ראויה איפוא שושלת כבוד בית אבא להימשך, עד ביאת גואל צדק.
