דיוק וחידוש ברש"י
מסכת ברכות דף לד
עמוד א
רש"י ד"ה לא יענה אמן אחר הכהנים. הש''צ בסוף כל ברכה וברכה: מפני הטירוף. שלא תטרף דעתו ויטעה לפי שש''צ הוא צריך להתחיל ברכה שניה ולומר לפני הכהנים כל תיבה ותיבה כדאמרינן במס' סוטה (דף לט:) ובענותו אמן לא יוכל לכוין מהר ולהתחיל בברכה שלאחריו:
וצריך לעיין מאחר ורש"י מסביר שהסיבה שהש"ץ לא יענה אמן הוא מפני שצריך להתחיל ברכה שניה וכו' לא יוכל לכוין "מהר" וכו' , וזה לכאורה שייך רק כלפי ברכת כהנים עצמה המחולקת לשול ברכות, וע"כ הש"ץ לא יענה אמן בין ברכה ראשונה - יברך ה' וישמרך לשניה - יאר ה' וכו' ובין שניה לשלישית - ישא ה' וכו', אבל לאחר הברכה השלישית המסתיימת בשלום, יכול לכאורה לענות אמן דאז כל מה שצריך זה לחזור לסדר התפילה דאין שייך הטעם שצריך לכוין מהר ולהתחיל להקריא את הברכה שלאחריו.
רש"י ד"ה אין להן סדר. ואם דלג ברכה אחת ואח''כ נזכר בה אומרה אף שלא במקומה: מתחלת הברכה שטעה זה. וממילא משתמע דגומר ממנה והלאה אלמא על סדרה צריך לחזור ולאומרה: חדא ברכתא נינהו. ודקתני מתני' מתחלת הברכה שטעה זה היינו אתה חונן:
עיין בתוס' ד"ה אמצעיות אין להן סדר וכו' דמדייק מרש"י ששיטתו דאין סדר בברכות אמצעיות לגמרי וגם כשדילג ונזכר אומר ברכה זו במקום שנזכר, ושיטת תוס' שחוזר לברכה שדילג ומשם ממשיך כסדר, ומוכיח בכמה ראיות, ולכאורה נראה לדייק בדברי רש"י שיש הבדל בין דילג ונזכר ובעקבות זה כרגע הוא תוהה ומתבלבל ואינו יודע היכן עומד אז הדין שחוזר לברכה שדילג וממשיך משם כסדר כדין טעה בקר"ש שתוס' הביא ועוד, אבל אם נזכר שדילג וזוכר בדיוק מה דילג ואינו מתבלבל, אומר את הברכה שדילג בלבד כי אין סדר לברכות, וכן באופן שבעקבות הבלבול מחליפים שליח ציבור הרי שהש"ץ החדש יתחיל מהברכה שדילג ומשם ימשיך כסדר, ומדוייק ברש"י בד"ה אין להן סדר - אומר כלפי האדם עצמו אם דילג ברכה אחת ואח"כ נזכר בה אומרה (הוא עצמו) אף שלא במקומה, ובהמשך דבריו מדבר מהש"ץ המחליף דגומר ממנה והלאה וכו' וצע"ע.).
רש"י ד"ה תחלה וסוף. במודים ולך נאה להודות:
וצריך ליישב לשון רש"י דהרי הכריעה בסוף היא בברוך אתה ה' הטוב שמך וכו'.
עמוד ב
רש"י ד"ה כהן גדול בסוף כל ברכה. כל מה שהוא גדול ביותר צריך להכניע ולהשפיל עצמו:
האם דברי רש"י נקראים כך = כל מה שהוא גדול ביותר – צריך להכניע ולהשפיל עצמו, או כך = כל מה שהוא גדול – ביותר צריך להכניע ולהשפיל עצמו, וההבדל הוא לכאורה במידת הצורך שיהווה תנאי לגדולה.
רש"י ד"ה ארצה. לשון משתטח משמע: הדיוק מהמשמעות "ארצה" , כי הרי גם בקידת בת שבע כתוב אפים "ארץ", אבל ארצה משמעותו השתטחות (כמו שכתוב ברות פ"ב ותפל על פניה ותשתחו ארצה, נפילה וארצה פי' השתטחות).
רש"י ד"ה אם שגורה. אם סדורה תפלתי בפי במרוצה ואיני נכשל ותחנתי נובעת מלבי אל פי כל מה שאני חפץ להאריך בתחנונים:
רש"י מסביר כאן בשתי הגדרות שונות את תפילתו של רבי חנינא בן דוסא, הראשונה - סדורה תפילתי בפי במרוצה ואיני נכשל, והשניה – תחנתי נובעת מלבי אל פי כל מה שאני חפץ להאריך בתחנונים, ונראה שאכן היה לרבי חנינא שני סוגי תפילות אחת לבעיות קלות = מחלות קלות וזו היתה תפילה סדורה ומהירה, ובמקרים קשים יותר היה מתפלל בתחנונים מעומק הלב, ולכאורה בגמרא בשני הסיפורים על רבי חנינא נוכל לראות בכל סיפור אופן שונה של תפילה, בסיפור הראשון - מעשה שחלה בנו של ר"ג ושיגר שני ת"ח וכו' ומיד שראה אותם רבי חנינא ללא שביקשו שום דבר עלה לעליה והתפלל וירד, ואמר להם לכו כי כבר נרפא, זאת הייתה לכאורה תפילה מהירה, שהתפלל בכללות כי הרי לא ביקשו כלום, ובכל זאת מהסדר השגור בפיו, למד רבי חנינא כי הייתה ישועה, ובסיפור השני - עם רב יוחנן בן זכאי, שכאן ביקש ריב"ז מפורשות מרבי חנניא שיבקש רחמים על בנו ויחיה, והניח ראשו בין ברכיו (לא עלה לעליה), וזו התפילה באופן השני שמקרב את פיו ללבו (בכפיפה), וכלשון רש"י שתפילתי נובעת מלבי אל פי, וכאן לכאורה היה צריך להאריך בתחנונים.
רש"י ד"ה בורא ניב שפתים. כשהניב בריא באדם אז מובטח על השלום:
לשון הפסוק הוא " בורא ניב שפתים שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה' ורפאתיו, לכאורה רש"י היה צ"ל כשהניב בריא באדם אז מובטח על רפואה כמו המשך הפסוק ומדוע רש"י נקט מובטח על השלום, ונראה אולי לומר שהכפילות בפסוק שלום שלום מרמזת יותר על הבטחת השלום, ואולי רש"י גם מתכוין לרמוז כאן על סיפור נוסף עם תפילתו של רבי חנינא בן דוסא שהייתה לא בענין רפואה אלא בענין "שלום" כמו שמסופר במסכת יבמות דף קכ"א ע"ב ת"ר: מעשה בבתו של נחוניא חופר שיחין שנפלה לבור הגדול, ובאו והודיעו לרבי חנינא בן דוסא. שעה ראשונה - אמר להם: שלום, שניה - אמר להם: שלום, שלישית - אמר להם: עלתה וכו' עי"ש.
הדרן עלך פרק אין עומדין וממאי דסליקנא מנא מרבי חנינא שבשבילו כל העולם ניזון
- ובאנו לכאן פרק כיצד מברכין, מעניני הברכות על המזון.
