הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
 

הסבר המושגים: "ורמינהו"; "הוא דאמר"

ברכות לו ע"א

 אמר רב יהודה אמר רב: צלף של ערלה בחוצה לארץ - זורק את האביונות ואוכל את הקפריסין. למימרא, דאביונות פירי וקפריסין לאו פירי? ורמינהו: על מיני נצפה על העלים ועל התמרות אומר בורא פרי האדמה, ועל האביונות ועל הקפריסין אומר בורא פרי העץ! - הוא דאמר כרבי עקיבא;
דתנן, רבי אליעזר אומר: צלף - מתעשר תמרות ואביונות וקפריסין, רבי עקיבא אומר: אין מתעשר אלא אביונות בלבד, מפני שהוא פרי. - ונימא: הלכה כרבי עקיבא! - אי אמר הלכה כרבי עקיבא, הוה אמינא - אפילו בארץ, קמשמע לן: כל המיקל בארץ - הלכה כמותו בחוצה לארץ, אבל בארץ..
 
1.
הגמרא פותחת את הקושיה על רב יהודה בביטוי "ורמינהו". בדרך כלל, ביטוי זה נועד להדגיש סתירה בין שני מקורות תנאיים [משניות וברייתות], ואילו כאן הוא פתיחה לקושיה על אמורא. למעשה היה ראוי להשתמש כאן עם המונח "מיתיבי".

2.
יד מלאכי כללי התלמוד כלל רנ:
 

ורמינהי, מצינו מחודש דאף כשמקשה לאמורא מברייתא אומר ורמינהי, וכזה ראה וחדש בפרק במה מדליקין דף כ"א ב' דמקשה על רב וכבתה אין זקוק לה ורמינהי מצותה וכו' ...
ולפי זה לא ידענא אמאי מוהריק"א בכלליו כתב דכשמקשה לאמורא מברייתא או משנה אינו אומר ורמינהו מפני שהאמורא הוא המוקשה דאין סברא לומר דשאני רב דתנא הוא ופליג וכמו שתירץ לזה מוהר"י חאגיז בספר תחלת חכמה בשער ג' פ"א כלל ג'
דהא אשכחן בספ"ק דיומא דף כ"א ב' דנקט לישנא דורמינהי על מימרת רב יצחק בר אבדימי
... ואחרי מופלג הגיעו לידי חדושי הריטב"א על בתרא כ"י וראיתי בפרק חזקת הבתים דעל מאי דאיתא שם בגמרא דף מ"ב א' למימרא דלוקח אית ליה קלא ורמינהו וכו' כתב לחד טעמא דהך פירכא לא שייכא אדרב משום דלשון ורמינהי לעולם אינו נאמר אלא על רומיא דקראי אהדדי או דמתנייתי אהדדי
והוא פלא דהא בכולהו דוכתי דאייתינא מוכח דגם באמוראי שייך לשון זה:

כלומר, יש מחלוקת פרשנים.

2.1
לפי ה"יד מלאכי" אפשר להקשות על אמורא מתוך ברייתא גם בלשון "ורמינהו", אולם אז מתעוררת שאלה גדולה: מתי משתמשים בלשון "מיתיבי" ומתי בלשון "ורמינהו" ?

2.2
ונראה לומר: כשדברי האמורא [או "סתמא דגמרא" בסוגייתנו] היו מפורסמים וידועים [והתקבלו במסורת] נחשבים כמקור תנאי.

2.3
בסוגייתנו גם ניתן לומר [כפי שרמוז בדברי ה"יד מלאכי"] שמכיון שההלכה המוקשית בסוגייתנו היא של "רב", הרי שרב נחשב "תנא" ולכן כלפי "רב" ניתן לומר "ורמינהו" לפני ציטוט קושיה עליו ממשנה/ברייתא.

2.4
אמנם כדי ליישב את הקושי באופן פשוט יותר נציין, שמובאת בפרשנים גירסה שונה של "והא תניא" [במקום "ורמינהו"] – ראה "דקדוקי סופרים", עמוד 198 ובהערה ז - שמשמעותו דומה ל"מיתיבי".

2.5
ועל כך יש להעיר הערה: האם שינוי הגירסא הוא באמת מכתבי יד עתיקים, או שמא בכתבי יד מסויימים שינו – מחמת הקושי שהעלינו - את מה שהיה כתוב לפניהם - "ורמינהו" – ל"והא תניא". ושם, בהערה ז מביא גירסאות נוספות: "מיתיבי"; "והתנן" [אבל באמת מדובר בברייתא ולא במשנה].

2.6
אבל נראה שניתן לומר: באמת הגירסא היא "ורמינהו", והסיבה ללשון זאת [ולא נקט בלשון "והתניא"; "מיתיבי"] היא, שהרי הגמרא עונה, שרב סובר כרבי עקיבא במשנה במסכת מעשרות. יוצא אפוא שיש "סתירה" בין הברייתא לאותה משנה, ולכן מתאים הביטוי "ורמינהו".

2.7
ונוסיף לפי הנ"ל: הביטוי "הוא דאמר כ..." משמעותו שההמשך הוא המשך הקושיה ולא פתיחה לתרוץ.
כלומר, המקשן אומר: הרי לפי הקושיה על רב מהברייתא נצטרך ליישב, שרב סובר כרבי עקיבא – והנה סתירה בין הברייתא לרבי עקיבא במשנה!

2.8
יד מלאכי כללי התלמוד כלל רכב:

"הוא דאמר" כר' פלוני, כדאמרינן הכי בכוליה ש"ס הוא היכא דמותיב לאמורא משום תנא ומהדרינן דאף על גב דהא מתניתין או מתניתא פליגא עליה הוא דאמר כפלוני תנא ומצאתי מחודש בריש פרק חרש דף קי"ג א' דבעי לסיועי לשמואל ממתניתין דתרומות ומשני הוא דאמר כר"א כלומר דילמא האי תנא לא מסייעא ליה דאיהו בשיטתא דאידך תנא אזיל וע"ש וכתב הריטב"א שם בשיטה כתיבת יד דהלשון הוא זר וזה מן הלשונות שמתחלף ענינם בתלמוד:

ה"יד מלאכי" מסביר, שכאשר הגמרא מקשה על אמורא מדברי תנאים היא עונה שאותו אמורא סובר כתנא אחר. נראה להוסיף, שהכוונה היא שאותו אמורא סובר כתנא שהוא דעת יחיד, והאמורא מכריע כאותו יחיד. ובסוגייתנו כך משמע במפורש מהמשך הגמרא, שמקשה על רב: שיאמר הלכה כרבי עקיבא באופן מפורש!

2.9
אבל מתוך דבריו של ה"יד מלאכי" משמע, שבאמת הביטוי "הוא דאמר" יכול להופיע בתוך מהלך של קושיה, וזה מתאים לדברינו!