הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה

הסבר המושגים: רבן גמליאל ורבי עקיבא; "יחיד ורבים"

ברכות לז ע"א-ע"ב

אמר מר: הכוסס את האורז - מברך עליו בורא פרי האדמה, טחנו אפאו ובשלו, אף על פי שהפרוסות קיימות - בתחלה מברך עליו בורא מיני מזונות, ולבסוף ברכה אחת מעין שלש. - והתניא: לבסוף ולא כלום! - אמר רב ששת: לא קשיא: הא רבן גמליאל והא רבנן.
דתניא, זה הכלל: כל שהוא משבעת המינים, רבן גמליאל אומר: שלש ברכות, וחכמים אומרים: ברכה אחת מעין שלש.
ומעשה ברבן גמליאל והזקנים שהיו מסובין בעלייה ביריחו, והביאו לפניהם כותבות ואכלו,
ונתן רבן גמליאל רשות לרבי עקיבא לברך.
קפץ וברך רבי עקיבא ברכה אחת מעין שלש.
אמר ליה רבן גמליאל: עקיבא, עד מתי אתה מכניס ראשך בין המחלוקת!
אמר לו: רבינו, אף על פי שאתה אומר כן וחבריך אומרים כן, למדתנו רבינו: יחיד ורבים הלכה כרבים. רבי יהודה אומר משמו: כל שהוא משבעת המינים.

ביאור הברייתא המובאת בסוגיה:

1.
מחלוקת בין ר"ג וחכמים. רבן גמליאל סובר שגם על כל מאכל משבעת המינים מברך אחריו ברכת המזון של שלש ברכות. וחכמים חולקים וסוברים שמברך "רק" ברכה אחרונה – מעין שלש.

2.
התיאור בברייתא שרבן גמליאל והזקנים היו מסובין בעלייה ביריחו ואכלו תמרים [פרי – הדבש - משבעת המינים] מעיד שהיתה כאן קביעות סעודה – לכאורה.

3.
רבן גמליאל נתן לרבי עקיבא רשות לברך. יש מסבירים שנתן לו רשות "לזמן" ויש אומרים שנתן לו רשות להוציא את חבריו ידי חובה.
לפי ההסבר הראשון משמע שלפי רבן גמליאל חייבים בזימון גם בשבעת המינים.
לפי ההסבר השני נלמד מכאן שלכתחילה ראוי דווקא שאחד יברך ויוציא את כולם [גם בברכת המזון] – ואף בפירות [ואולי יועיל אפילו לפי חכמים שעל שבעת המינים מברך "רק" מעין שלש].

4.
רבי עקיבא ברך ברכה אחרונה של "מעין שלש" ולא ברכת המזון. בפשטות, המשמעות היא, שרבי עקיבא נהג כפסק דינם של חכמים ולא כפסק דינו של רבן גמליאל. למרות שלפי דעת רבי עקיבא עצמו [בהמשך] מברכים אפילו על ירקות ברכת המזון אם קבע עליהם סעודה, אבל כאן מול רבן גמליאל רבי עקיבא נהג כחכמים ולא כדעתו הפרטית. רבי עקיבא "קפץ". יש אומרים שעשה זאת כדי שרבן גמליאל לא יספיק להניא אותו מלפסוק כחכמים, כי אם היה מניאו בזמן, אולי באמת אסור היה לרבי עקיבא להמרות את פיו של רבן גמליאל.

5.
רבן גמליאל טען כלפי רבי עקיבא: "עד מתי אתה מכניס את ראשך בין המחלוקת". כמה אפשרויות להסבר:

5.1
מדוע רבי עקיבא פסק כחכמים ולא כרבו – רבן גמליאל.

5.2
אם רבי עקיבא מסתפק כמי לפסוק, הרי שראוי להכריע במחלוקת באופן שיברך ברכת המזון של שלש ברכות ויפטור גם אליבא דחכמים שצריך לברך על תמרים "רק" "מעין שלש". כך פוסק ה"משנה ברורה", סימן סח, הערה עא בשער הציון: "... אבל באכל כדי שביעה דחיוב בהמ"ז הוא מדאורייתא צריך לברך בהמ"ז מספק" [מובא גם ב"מתיבתא", הערה כה].

6.
תשובת רבי עקיבא: רבי עקיבא נהג כחכמים לא מחמת הספק אלא מחמת הודאי, מכיוון, שהכלל הוא, שהלכה כחכמים לגמרי ולא כדעת יחיד של רבן גמליאל [אפילו שהוא הנשיא].

7.
ויש להרחיב: הפסק כחכמים מחייב אפילו בפניו של רבן גמליאל. רבי עקיבא משתמש בביטוי "יחיד ורבים הלכה כרבים", והוא מדגיש שאת הכלל הזה למדו מרבן גמליאל עצמו [ומכנה אותו רבנו"]... ורבי עקיבא קובע שכלל זה ["יחיד ורבים הלכה כרבים"] ידוע לרבים ועל כן הוא – רבי עקיבא – לא היה צריך להתייעץ עם רבן גמליאל...

7.1
ומה יאמר על כך רבן גמליאל? אולי דעתו היא, שמותר לבעל הדעה החולקת להתנהג כפי שיטתו וכן מותר לו לדרוש שגם תלמידיו המובהקים ינהגו כך, ובודאי אם מדובר גם ב"נשיא".

8.
האם בסופו של דבר הלכה כרבי עקיבא בכל מה שנלמד ממעשה זה, שהרי "הלכה כרבי עקיבא מחברו". כלומר, הלכה כמותו גם נגד רבן גמליאל למרות שהיה תלמידו.

9.
ויש לשאול, הרי היו באותה סעודה עוד זקנים. מי הם היו, והאם הם אינם נחשבים "חכמים"? ואם כן, יש חכמים של הברייתא ויש "חכמים" שהיו בסעודה עם רבן גמליאל, ומדוע רבי עקיבא פסק כחכמים שהוזכרו בברייתא ולא כחכמים שישבו עם רבן גמליאל?

10.
על רוב הדברים לעיל ראה בהרחבה: "מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמודים נ-נא.