קפץ וברך
ברכות לט ע"א
"הנהו תרי תלמידי דהוו יתבי קמיה דבר קפרא, הביאו לפניו כרוב ודורמסקין ופרגיות, נתן בר קפרא רשות לאחד מהן לברך, קפץ וברך על הפרגיות, לגלג עליו חבירו. כעס בר קפרא, אמר: לא על המברך אני כועס אלא על המלגלג אני כועס; אם חבירך דומה כמי שלא טעם טעם בשר מעולם - אתה על מה לגלגת עליו? חזר ואמר: לא על המלגלג אני כועס אלא על המברך אני כועס. ואמר: אם חכמה אין כאן, זקנה אין כאן? תנא: ושניהם לא הוציאו שנתן".
המעשה צריך ביאור.
מדוע הקדים בר קפרא לגעור במלגלג למרות שהיה המאוחר?
מה פשר הטענות שטען בר קפרא לנגדם?
וביחוד קשה על מה נתחייבו אותם תלמידים מיתה? וכי המקדים את הברכה המאוחרת חייב מיתה, גם אילו במזיד עשה?!
וגם אמנם אמרו במסכת סנהדרין דף צט ע"ב: "אפיקורוס... – רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי אמרי: זה המבזה חבירו בפני תלמיד חכם". וכן אמרו בירושלמי (חגיגה פרק ב ה"א; ובב"ר א, ה): "המתכבד בקלון חבירו אין לו חלק לעולם הבא". אולם לא אמרו שחייב מיתה משום כך.
אלא שמבואר על פי המעשה ברבי עקיבא דלעיל בדף לז ע"א:
"מעשה ברבן גמליאל והזקנים שהיו מסובין בעלייה ביריחו, והביאו לפניהם כותבות ואכלו, ונתן רבן גמליאל רשות לרבי עקיבא לברך. קפץ וברך רבי עקיבא ברכה אחת מעין שלש. אמר ליה רבן גמליאל: עקיבא, עד מתי אתה מכניס ראשך בין המחלוקת! אמר לו: רבינו, אף על פי שאתה אומר כן וחבריך אומרים כן, למדתנו רבינו: יחיד ורבים הלכה כרבים".
משום מה הקפיד רבן גמליאל על רבי עקיבא, הלא הוא זה שנתן לו רשות לברך?! ומדוע מכונה הוא כמי שקפץ לברך, והלא הלך בדרך המלך – במצוות הנשיא!
אלא שגם תלמיד שנטל רשות לברך, אל לו להורות הלכה בפני רבו, לקבוע מהי הברכה הראויה. ורבי עקיבא ידע מה שיטת רבן גמליאל, ואף על פי כן הוא לא נמנע מעימות כדרכו של רבי יהושע בדף כז ע"ב, אלא קפץ והקדים לקבוע הלכה, ועשה מעשה שלא כרבן גמליאל. אלא שנימק זאת בכלל הידוע שגם רבן גמליאל מודה בו, שיחיד ורבים הלכה כרבים.
ובמעשה כזה בפני רבים הריהו מורה הלכה, כמו שהוכיחו רבן גמליאל בתוספתא מסכת דמאי פרק ה הלכה כד:
"מעשה שנכנסו רבותינו לעיירות של כותים שעל יד הדרך הביאו לפניהם ירק. קפץ ר' עקיבא ועישרן ודאי. אמר לו רבן גמליאל היאך מלאך ליבך לעבור על דברי חביריך, או מי נתן לך רשות לעשר? אמר לו וכי הלכה קבעתי בישראל?! (אמר לו) ירק שלי עישרתי! אמר לו תדע שקבעתה הלכה בישראל, שעישרתה ירק שלך! וכשבא רבן גמליאל ביניהם עשה תבואה וקיטנית שלהן דמאי ושאר כל פירותיהם וודאי. וכשחזר רבן שמעון בן גמליאל ביניהם ראה שנתקלקלו ועשו כל פירותיהן ודאי".
כמו כן במעשה בר קפרא,
מלגלג על חברו הוא מעשה חמור יותר מהטועה בברכה. ויותר חמור שעשה זאת בפני רבו. לכן הקדים בר קפרא לגעור בו.
ולא עוד אלא שביאר לו את חומרת מעשהו: חבירך הלא חטא לתאבון משום תאוות האכילה. אולם אתה לא חטאת אלא משום רוע לב, להתכבד בקלון חבירך.
אולם עיקר עונשו של אותו תלמיד היה על שהתיימר להורות בפני רבו מהי הברכה הנכונה. "וכל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה" (מסכתות ברכות דף לא ע"ב; עירובין דף סג ע"א).
ואז נפנה בר קפרא למברך וגער בו: אם חכמה אין בך ולא למדת ממני מה ברכה עליך לברך, שומה היה עליך להיוועץ בזקן, ולא לקפוץ ולהורות.
