פת צנומה בקערה / הרב הלל בן שלמה

ברכות לט ע"א 
 

בגמרתנו מופיעה מחלוקת לגבי "פת צנומה בקערה": לדעת רב חייא בר אשי מברכים עליה המוציא, ואילו לדעת ר' חייא, הברכה צריכה "שתכלה עם הפת", כלומר: דווקא על פת שהיא שלמה בתחילת הברכה מברכים המוציא, אולם על פת שמתחילתה אינה שלמה, מברכים מזונות.

מדברים אלו משתמע, שהפת הנידונה, אינה אלא פרוסה. אמנם, ההבנה שעל פת שאינה שלמה אין מברכים המוציא, נראית על פניה תמוהה, לאור הסוגיה להלן בה נחלקו האמוראים אם יש להעדיף לברך על השלמה או על הפרוסה, ולאור דברי הגמרא לעיל, שעל 'חביצא' (תבשיל שמפררים לתוכו לחם) מברכים המוציא, אפילו אם אין בו פירורים בגודל כזית. התוספות (ד"ה פת) המעלים קושיה זו כותבים לבאר, שהמדובר כאשר יש לפניו פת שלמה, ובכל זאת הוא בוחר לבצוע מהצנומה, שאז הברכה החשובה צריכה להיאמר דווקא על הפת השלמה; אולם כאשר יש לפניו רק פת צנומה, אף רבי חייא מודה, שעליו לברך על הצנומה המוציא.

הסברה להבנה שהמדובר כאן כשלפניו שני לחמים, יכולה להילמד מקושיית רבא על רבי חייא, האומר שגם כאשר מברך על הפת, בסוף הברכה יש לפניו פרוסה, לשיטתו שהברכה צריכה "שתכלה עם הפת" (ועל כן רבא מסיק שמברך ואחר כך בוצע). אמנם, בדברי הגמרא לא מפורש שהמדובר כאשר יש לפניו שני לחמים. מסתבר, שהראשונים המבארים את הסוגיה, ואינם מזכירים שהיו שני לחמים, אינם סוברים כדברי התוספות.

רש"י (ד"ה פת) מבאר, שהמדובר בפת יבשה שנתנה בקערה לשרות. לפי דבריו נראה, כי פת זו אינה עומדת להיאכל כדרך פת רגילה, ועל כן יש סברה לומר, שהיא אינה נחשבת לפת. ישנה סברה לומר שפת זו תהא גרועה מהחביצא הנ"ל, שהרי לגביה הגמרא אומרת שמברכים עליה המוציא, כאשר יש תורת לחם לפירורים שבה. ייתכן שהפת הצנומה הזו, עתידה להיבטל מלהיחשב כתורת לחם. וכך מובא בדברי התוספות להלן (מב,א ד"ה ברך), שרבינו חננאל מפרש כי הפרפרת היא פת צנומה בקערה, שאין עליה תורת לחם. ייתכן שלרבינו חננאל המדובר דווקא כאשר בטלה תורת לחם מפת זו, וכך מביא הרמב"ן בשם גאון (ולדבריו "כן כתבו רבים"), כי הפת הצנומה היא פת שבטלה מתורת לחם, לאחר שנתנו עליה מים רותחים והיא נימוחה. הרמב"ן אינו מקבל אפשרות זו, ולהבנתו מחלוקת האמוראים היא, אם לכתחילה יכול לתת את הפת בקערה ברותחים, או שמא הברכה צריכה לכלות עם הפת כאשר היא שלמה. לפי דבריו, קושייתו של רבא אינה על ר' חייא, על על רב חייא בר אשי, ולמסקנה דבריו של רב חייא בר אשי אכן נדחים.