דיוק וחידוש ברש"י

מסכת ברכות דף מא

עמוד א

רש"י ד"ה בשברכותיהן שוות. כגון זיתים ותפוחים דתרוייהו ב''פ העץ ובא לפטור את שתיהן בברכה אחת:
רש"י נוקט כאן בלשון רבים זיתים ותפוחים, מאחר ומדובר כאן על המשנה ואליבא דהילכתא, הרי שרצה לומר שחביב הכוונה שפרי מסויים חביב על האדם בכללות ולא שברגע זה הפרי המסוים חביב עליו יותר מהפרי השני ולכן בלשון רבים כשאומר שתפוחים חביבים עליו יותר מזיתים הכוונה תמיד ולאו דווקא עכשיו.

רש"י ד"ה ושני מינים בעלמא. כגון זית ותפוח שברכותיהן שוות והאחד ממין שבעה בזה נחלקו:
כאן רש"י כותב בלשון יחיד זית ותפוח, כי כאן מדובר על הברייתא שמדברת ברישא על עיקר וטפל וזה בוודאי שמדברים על הסעודה העכשוית שאוכל אם הפרי הזה הוא עיקר או טפל, וע"כ המשיך גם בסיפא שיכולים לומר באופן שהחביבות נמדדת כלפי הסעודה העכשוית ולא חביבות כללית, וע"כ נקט רש"י בלשון יחיד.

רש"י ד"ה ופליגא דרבי חנן. הא דר' יצחק דאמר המוקדם קודם לברכה אלמא קרא לשבח א''י בא שיש בה פירות החשובים הללו ומנאן כסדר חשיבותם ופליג אדר' חנן דאמר לא בא הכתוב להודיע שבח חשיבות הפירות בטעם שלהם אלא שבחה של א''י שיש בה פירות ששיעורי תורה נתלין בהן וכיון דהכי הוא לא הקפיד הכתוב על סדרן שהרי בזו כולן שוין:
הלשון ברש"י אלמא קרא ל"שבח ארץ ישראל" שיש בה פרות החשובים ומנאן כסדר חשיבותם ואח"כ מסביר שהחולק ע"ז סובר שלא בא להודיע "שבח חשיבות הפירות" אלא "שבח לארץ ישראל" שיש בה פירות ששיעורי תורה נתלין בהן, ולכאורה הלשון ברש"י סותר קצת מיניה וביה, דבכל אופן מדובר בשבחי ארץ ישראל שהרי פסוק זה בא בתוך רצף של פסוקים בשבחי ארץ ישראל, ונראה שאם נתבונן בלשון רש"י נוכל להבין את החילוק בין "שבח ארץ ישראל" ל- "שבחה של ארץ ישראל" , שבח ארץ ישראל = זה כל התוצרת והדברים הטובים שיש בארץ ישראל, זאת אומרת הדברים היוצאים מארץ ישראל, שבחה של ארץ ישראל = הם המעלות והחשיבות של ארץ ישראל (בלי קשר לתוצאה), ואין כאן סתירה בלשונו של רש"י.

רש"י ד"ה ואינו מטמא באהל. הלכה למשה מסיני הוא:
הדיוק ברש"י ש"אינו" מטמא זה הלכה למשה מסיני, (ובשיעור כזית שמטמא זה הלכה למשה מסיני) אבל השיעור שכאן למדנו לטמא בפחות מכן הוא מדרבנן כמו שהגמרא אומרת בעמוד ב' בסברת החולק ששיעורים אלו אסמכתא בעלמא.
 

עמוד ב

רש"י  ד"ה שיעורן כרמונים. ניקב כמוציא רמון טהור בעלי בתים חסים על כליהם הלכך ניקב כמוציא קטניות מצניעו לזיתים ניקב כמוציא זית משתמש לאגוזים ניקב כמוציא אגוז משתמש בו רמונים אבל של אומן העומד למכור לא הוי שיעוריה בהכי:
רש"י כותב כאן שלושה לשונות שונים - ניקב כמוציא קטניות "מצניעו" לזיתים, - ניקב כמוציא זית "משתמש ל"אגוזים, - ניקב כמוציא אגוז "משתמש בו" רמונים, ונראה שכשיש חור קטן אזי מצניע את הכלי כדי שלא יבואו בטעות להשתמש בו בלח וע"כ מצניע בצד עד שיצטרך לכך לזיתים, אבל כשהחור גדול יותר לא מצניעו כי רואים את החור, וכתב בלשון משתמש לאגוזים כי הרי יכול להשתמש לאגוזים וגם לרימונים, משא"כ כהחור גדול יותר "משתמש בו" רק לרימונים.

רש"י ד"ה שרוב שיעוריה. אכילת חלב דם נותר ופיגול:
רש"י לא הביא כאן כזית של מת כמו שהביא במסכת סוכה דף ו , ונראה שהסיבה כמו שהזכרנו בעמוד א' ברש"י ד"ה ואינו מטמא וכו' והיא שכזית של מת זה הלכה למשה מסיני וכאן הגמרא אומרת ששיעורים אלו הם אסמכתה בעלמא, וע"כ לא הביא את טומאת מת שכבר רמזה בעצמו שהיא הלכה למשה מסיני, משא"כ במסכת סוכה הגמ' אומרת "הלכתה נינהו ואסמכוה רבנן אקרא" ופירושו שכולם הלכה למשה מסיני.

רש"י ד"ה זה שני לארץ. ארץ זית שמן ודבש דכתיב בסיפיה דקרא הפסיק ארץ את הסדר וחזר לעשות זיתים ותמרים חשובים מתאנים ורמונים שהרמון חמישי לארץ הכתובה בראש המקרא ודבש שני לארץ הכתובה בסופו: ראשית נביא את הפסוק במלואו אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה, וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן; אֶרֶץ-זֵית שֶׁמֶן, וּדְבָשׁ. ועייין בתוד"ה זה שני לארץ וכו' – שיטת תוספות שקביעת הסדר היא על פי שני נתונים, הקירבה לארץ והקדימה בסדר הפסוק, וע"כ הסדר יהיה לדבריו כך, חיטה זית שעורה תמר גפן תאינה ורימון, ושיטת רש"י נראה לדייק מלשונו שאומר לעשות זיתים ותמרים חשובים מתאנים ורימונים, ואם כוונתו להסבר הגמרא במעשה שהיה בלבד כך היה צ"ל לעשות תמרים חשובים מרימונים" (וכך כותב בהגהות הב"ח שצריך לגרוס ברש"י), ואם להסבר כללי ורש"י סובר כתוס' היה צ"ל לעשות זית חשוב משעורה ותמר מגפן תאינה ורימון (ועיין בצל"ח שכל הראיה שיש כוונה בסדר הוא בגלל שכתב ארץ פעם נוספת דאל"כ היה יכול לכתוב את כל השבע בסדר הנכון), וע"כ נראה שלרש"י הסדר הוא כך חיטה שעורה וגפן (שהוא שלישי לארץ הראשון)זית תמר (שהם צמודים לארץ השני, וכל עדיפותם היא רק על השניים האחרונים לארץ הראשון, שהם תאינה ורימון)תאינה ורימון.
 
רש"י ד"ה ונשמעינך. נשמשך ונלך אחריך תמיד:
ומאחר שנלך אחריך תמיד צריכים אנו לרגלים של ברזל שלא התעייפו וגם שרב חסדא היה מבוגר מרב המנונא כמו שמשמע מהגמרא בקידושין דף כ"ט ע"ב משתבח ליה רב חסדא לרב הונא בדרב המנונא דאדם גדול הוא א"ל כשיבא לידך הביאהו לידי כי אתא חזייה דלא פריס סודרא א"ל מאי טעמא לא פריסת סודרא א"ל דלא נסיבנא  וכו'.