טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו   

הרגיל בקצח, אינו בא לידי כאב לב – קצח הגינה

"אמר רב חמא ברבי חנינא: הרגיל בקצח, אינו בא לידי כאב לב. מיתיבי, רשב"ג אומר: קצח אחד מששים סמני המות הוא, והישן למזרח גרנו דמו בראשו. לא קשיא: הא בריחו, הא בטעמו. אימיה דרבי ירמיה, אפיא ליה ריפתא, ומדבקא ליה ומקלפא ליה" (ברכות, מ ע"א).

פירוש: ואמר ר' חמא בר' חנינא: הרגיל באכילת קצח אינו בא לידי כאב לב, שהקצח משמש מרפא ללב. מיתיבי [מקשים] על כך: והרי שנינו שרבן שמעון בן גמליאל אומר: הקצח אחד מששים סמני (סמי) המות הוא, ולכן הישן למזרח גרנו, כלומר, שעושה גורן, ערמה של קצח וישן למזרח הגורן כך שהרוח המערבית מביאה את ריח הקצח אליו הרי זה דמו בראשו. על כך משיבים: לא קשיא [אין זה קשה], הא [זה] שאמרנו שהקצח מזיק הרי זה בריחו, ואילו הא [זה] שאמרנו שהוא יפה ללב הרי זה בטעמו בלבד. ומסופר: אימיה [אמו] של ר' ירמיה אפיא ליה ריפתא, ומדבקא ליה ומקלפא ליה [היתה אופה לו לחם, ומדביקה בו קצח להוסיף טעם, ומקלפת אותו] כדי שלא יזיק ריחו (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).


שם עברי: קצח הגינה   שם באנגלית:  Fennel Flower, Black Cumin   שם מדעי: Nigella sativa

שם נרדף במקורות: קיצחא   שמות בשפות אחרות: ערבית - קזחא


נושא מרכזי: השפעתיו הרפואית של הקצח
 

השפעותיו הרפואיות של הקצח

עיקר סוגיה זו הוא תיאור ההשפעות הרפואיות של מאכלים שונים וביניהם גם הקצח (על הקצח ראו במאמר "תיבלה בקצח בשומשמין"). ההמלצות בגמרא עדיין אינן ברורות מנקודת ראות מדעית ובשורות הבאות ננסה לתאר את הידוע היום על הקצח. היחס לקצח במקורות איננו חד משמעי משום שמחד גיסא הוא נחשב מועיל ומאידך גיסא כצמח מזיק עד כדי סכנת חיים. על מנת ליישב את הסתירה בין המקורות הגמרא מחלקת בין טעם הקצח המועיל לבין ריחו המסוכן. בשורות להלן אנסה לתאר את מאפייניו הרפואיים של הקצח כפי שהם משתקפים בדיווחים רפואיים בני זמננו וככלל הוא נחשב כצמח בעל השפעות מדי-קליניות מועילות רבות.

זרעי הקצח מכילים אנטול (Anethole) העשוי להסביר חלק מהשפעותיו המדי-קליניות של הצמח משום שתרכובת זו או פולימרים שלה פועלים כפיטו-אסטרוגנים (1).

במבוגרים זרעי קצח או תה קצח עשויים להרגיע את מערכת העיכול ולהפחית נפיחות הנגרמת מאי סדירות מערכת העיכול. תרופות אלו ידועות כבר מהעת העתיקה. בגלל תכונותיו במניעת גזים יש להשתמש בקצח במשולב עם חומרים משלשלים וכך להפיג תוצאות לוואי שליליות. למי קצח יש תכונות דומות לאניס או לשומר ובתערובת עם סודה לשתייה (סודיום ביקרבונט) מתקבלת תרופה ביתית לשיכוך כאבי בטן אצל תינוקות. לשמן נדיף של קצח או לתה מזרעי קצח יש תכונות דומות.

בתת היבשת ההודית זרעי קצח נאכלים כמות שהם ולעיתים עם ממתיק כלשהו על מנת לשפר את כושר הראייה. הרומאים התייחסו לקצח כ"עשב הראיה". מיצוי שורשים שימש להכנת תכשירים לריפוי עכירות בעיניים ואכן מחקרים בבעלי חיים הראו שמיצוי זרעים יעיל בטיפול בגלאוקומה. הקצח עשוי להיות יעיל כחומר משתן לצורך טיפול בלחץ דם גבוה. קיימות עדויות היסטוריות על יעילותו של הקצח להגברת הפרשת החלב באמהות מניקות. אמנם לא נערכו מחקרים מבוקרים להוכחת הטענה אך היא נראית סבירה לאור כך שהקצח מכיל פיטו-אסטרוגנים המעוררים את התפתחות רקמות ההנקה. סירופ שהוכן ממיצוי קצח ניתן בעבר על מנת לטפל בשיעול כרוני. לאנטול יש תכונות אנטימיקרוביאלית כנגד חיידקים, פטריות ושמרים. הוא יעיל בהשמדת תולעי מעיים ותולעים חוטיות (נמטודות) וקוטל חרקים יעיל כנגד שורה ארוכה של מינים כמו למשל זחלי יתושים. אנטול דוחה יתושים יעיל מאד ובעבר השתמשו באבקת קצח על מנת להרחיק פרעושים ממלונות ואורוות.

אחת מהרשויות העוסקות בבטיחות בשימוש בתוספי מזון (Joint FAO/WHO Expert Committee on Food Additives (JECFA קבעה שתכונותיו הבולטות של אנטול הן הפחתה בפעילות המוטורית, הורדת טמפרטורת הגוף, והשפעות של שיכוך כאבים, מניעת עוויתות והיפנוזה. אולי כך נוכל להבין את דברי רבי חנינא: "הרגיל בקצח, אינו בא לידי כאב לב".

היחס של רשויות המזון לקצח או ליתר דיוק לאנטול איננו חד משמעי. קיים היסוס האם לאשר אותו כבטוח לשימוש משום שמחקרים שבוצעו בחולדות העלו חשש שהוא רעיל לכבד ובעל פעילות קרצינוגנית (גורם לסרטן) מסוימת. תוצאות המחקרים אינן חד משמעיות ויש מביניהם הרואים באנטול בטוח לשימוש. ההמלצה הנוכחית היא להשתמש בקצח לתיבול בלבד אך לא לצרוך כמויות גדולות. ברצוני לסכם את הדיון בשאלה: האם ייתכן שהסכנה בריח הקצח הנובעת משינה במזרח הגורן קשורה לכך שבמהלך שעות השינה בלילה נקלטות כמויות גדולות יחסית של התרכובות הנדיפות של הצמח ואילו בטעימה נקלט רק מעט חומר העובר מהזרעים אל המאכל?
 

מעמדו של הקצח כמזון

הקצח מוזכר במשנה כצמח שמעמדו כאוכל נתון למחלוקת בין ב"ה וב"ש. מחלוקת זו מקרינה להלכות טומאה של הקצח. במשנה בעדויות (פ"ה מ"ג) אנו מוצאים: "... הקצח בית שמאי מטהרין ובית הלל מטמאין וכן למעשרות". בטעם המחלוקת מפרש הרמב"ם במקום: "... ב"ש אומרים שאין חושבים אותם מן האוכלים ולפיכך אינו מתטמא ואינו חייב במעשר מאותו טעם לפי שאינו אוכל, והוא לדעת ב"ה אוכל ויתחייב כחיובי האוכל מן הטומאה ומן המעשרות וכו'". רע"ב: "הקצח - זרע שחור. שקורין לו נייל"ו בלע"ז. ורגילים לתת אותו בלחם שהרגיל בו אינו בא לידי כאב לב. ובית הלל מטמאין - כיון דרגילין לתת אותו באוכלים. חשיב אוכל". ההתחבטות סביב מעמדו של הקצח נובעת, אולי, מההשפעות השונות והסותרות שיש לזרעי הצמח. הדבר מובא במפורש בהמשך דברי הראב"ד (עדויות, פ"ה מ"ג):

ופליגי בה ב"ש וב"ה אי הוי אוכל או לא, כי הריח שלו קשה, כדתניא בברכות פרק כיצד: הישן למזרח גרנו דמו בראשו. ואכילתו קשה כדתניא ברישא דברייתא קצח אחד מששים מסמני המות אלא שהטעם יפה ללב, דאר"ח הרגיל בקצח אינו בא לחולי לב ומוקמינן לה התם בטעמא בלחוד. ב"ש סברי כיון דהוא גופיה לאו בר אכילה אינו אוכל ואינו מטמא טומאת אוכלין ואינו חייב במעשרות וב"ה סברי כיון שהטעם שלו יפה ללב הוי אוכל לטומאה ולמעשרות".

זרעי קצח		מאפה עם ציפוי קצח ושומשום

קצח הגינה          צילם:  AndreHolz
 

(1) פיטו-אסטרוגנים הם תרכובות בעלות מבנה דמוי הורמון המין הנקבי אסטרוגן. תרכובות אלו עשויות להביא להשפעות דומות לאסטרוגן או לדכא השפעות אלו. מקור תרכובות אלו הוא בצמחים (phyto = צמח) ומשערים שהם מסנתזים את חומרים אלו כחלק מהגנה טבעית נגד התרבות יתר של בעלי חיים צמחוניים בעזרת בקרת פוריות הזכרים.  
 
 

לעיון נוסף:

ד"ר ערגה אלוני, 'מורכבות הפרח של קצח השדה'  באתר צמח השדה.

קצח ריסני באתר "צמח השדה"

א. המחבר ישלח בשמחה הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.


 

כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.