הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה

הסבר המושג: "איכא דאמרי" - ספק

ברכות  מג ע"א

הסבו - אחד מברך. אמר רב: לא שנו אלא פת דבעי הסבה, אבל יין לא בעי הסבה. ורבי יוחנן אמר: אפילו יין נמי בעי הסבה.
איכא דאמרי, אמר רב: לא שנו אלא פת - דמהניא ליה הסבה, אבל יין - לא מהניא ליה הסבה. ורבי יוחנן אמר: אפילו יין נמי מהניא ליה הסבה.
מיתיבי: כיצד סדר הסבה? אורחין נכנסין ויושבין על גבי ספסלין ועל גבי קתדראות עד שיכנסו כולם. הביאו להם מים כל אחד ואחד נוטל ידו אחת, בא להם יין - כל אחד ואחד מברך לעצמו; עלו והסבו ובא להם מים, אף על פי שכל אחד ואחד נטל ידו אחת - חוזר ונוטל שתי ידיו. בא להם יין, אף על פי שכל אחד ואחד ברך לעצמו - אחד מברך לכולם. להאיך לישנא דאמר רב: לא שנו אלא פת דבעי הסבה, אבל יין לא בעי הסבה - קשיא רישא! - שאני אורחין דדעתייהו למיעקר. ולהאיך לישנא דאמר רב: לא שנו אלא פת דמהניא ליה הסבה, אבל יין לא מהניא ליה הסבה - קשיא סיפא! - שאני התם, דמגו דקא מהניא ליה הסבה לפת, מהניא ליה הסבה ליין. 

1.
רמב"ם הלכות ברכות פרק א הלכה יב:

רבים שנתועדו לאכול פת או לשתות יין ובירך אחד מהן וענו כולם אמן הרי אלו מותרין לאכול ולשתות,
אבל אם לא נתכוונו לאכול כאחד אלא זה בא מעצמו וזה בא מעצמו אף על פי שהן אוכלין מככר אחד כל אחד ואחד מברך לעצמו,
במה דברים אמורים בפת ויין בלבד
אבל שאר אוכלים ומשקין אינן צריכין הסיבה אלא אם בירך אחד מהן וענו כולן אמן הרי אלו אוכלים ושותין, ואף ע"פ שלא נתכוונו להסב כאחד.
+/השגת הראב"ד/ רבים שנתוועדו כו' עד להסב כאחד.
כתב הראב"ד ז"ל /א"א/ תמיה אני למה הניח איכא דאמרי דמשמע לר' יוחנן פת ויין מהניא לה הסיבה אבל שאר מילי לא מהניא להו הסיבה וכל חד מברך לנפשיה והוא חומרא עכ"ל.+

משמע מהרמב"ם שפסק כרבי יוחנן בלשון הראשון בגמרא בביאור מחלוקת רב ורבי יוחנן. ועל זה מקשה ה"ראב"ד" "למה הניח האיכא דאמרי". משמע שהראב"ד סובר [או שהוא סובר שכך שיטתו של הרמב"ם] שיש לפסוק [תמיד] כלשון האחרון בגמרא – כלשון ה"איכא דאמרי".

2.
כסף משנה הלכות ברכות פרק א הלכה יב:

[יב] רבים שנתועדו וכו'. משנה פרק כיצד מברכין (שם ברכות דף מ"ב) היו יושבים לאכול כל אחד ואחד מברך לעצמו הסבו אחד מברך לכולן ופירש"י היו יושבים בלא הסיבת מטות שמנהגם היה לאכול ולשתות בהסיבה כל א' מברך לעצמו דאין קבע סעודה בלא הסיבה ואמרינן בגמרא דכי אמרו ניזיל וניכול נהמא בדוך פלן הרי הוא כאילו הסבו ואחד מברך לכולן וז"ש רבינו רבים שנתועדו.
וגרסינן תו בגמרא (ברכות דף מ"ג) אמר רב לא שנו אלא פת דבעי הסיבה אבל יין לא בעי הסיבה ור' יוחנן אמר אפילו יין נמי בעי הסיבה
א"ד אמר רב לא שנו אלא פת דמהניא ליה הסיבה אבל יין לא מהניא ליה הסיבה ור"י אמר אפילו יין נמי מהני ביה הסיבה,
ופסק הרי"ף והרמב"ן ז"ל כלישנא קמא דר"י
וכתב הרא"ש ז"ל דהיינו טעמא דכיון דברכות דרבנן הלך אחר המיקל ולישנא קמא מיקל הוא דבשאר דברים בלא הסיבה נמי אחד מברך לכולן.
ובזה מתיישבים דברי רבינו ונסתלקה מעליו השגת הראב"ד שכתב תמיה אני למה הניח איכא דאמרי וכו' והוא חומרא עכ"ל. ומצאתי תשובה אחת שהשיב רבינו על זה לחכמי לוניל וז"ל השאלה יורנו מורנו ורבינו למה נניח איכא דאמרי דמשמע לר' יוחנן פת ויין הוא דמהניא להו הסיבה אבל שאר דברים לא מהניא וכל חד וחד מברך לנפשיה ולא הוי חיובא:
תשובה הדבר ידוע כי הפת חשוב מן הכל וכן היין חשוב מכל המשקים ומכל הפירות ולפי חשיבות הדבר שמברכין עליו אנו מברכין לכל אחד ואחד בפני עצמו ולפי זה הפירוש שעלה על דעתכם בהנהו תרי לישני נמצאו שאר הפירות והמשקין חשובים מהפת והיין שהרי הפת והיין אחד מברך לכולן אם נתוועדו או הסבו ובשאר הפירות אפילו שנתוועדו או הסבו לא יברך אחד לכולן אלא כל אחד יברך לעצמו הפך גדול יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא ולאו הכין הוא פירוש הני תרי לישני אלא התרי לישני חד טעמא אית להו ואין לשם חילוק בענין אלא בשינוי המימרא בלבד ויש מקומות בגמרא כזה שמקפיד על נוסח המימרא היאך היתה אף על פי שאין ביניהם הפרש בענין וזהו הפירוש א"ר לא שנו אלא פת דבעיא הסיבה פירוש ואח"כ יברך אחד לכולן אבל לא הסבו לא אבל שאר דברים לא בעו הסיבה אלא אחד מברך לכולן אף על פי שלא הסבו ור' יוחנן אמר אפילו יין נמי בעי הסיבה איכא דאמרי אמר רב לא שנו אלא פת דמהניא ליה שיהא אחד מברך לכולן הא לא הסבו כל אחד מברך לעצמו ודין זה בפת בלבד אבל שאר דברים אין בהם דין זה כדי שנאמר מהניא להו הסיבה אלא בלא הסיבה נמי כן הוא ור"י אמר אפילו יין נמי כל אחד מברך לעצמו ואם הסבו אחד מברך דמהניא ביה הסיבה עכ"ל:
ואיני יודע ליישב הסוגיא כפי פירוש רבינו בהני תרי לישני דאיתא בתר הכי מיתיבי בא להם ...

ה"כסף משנה" מסביר שהרמב"ם פסק כלשון ראשון בגמרא מפני שמכיוון שיש שתי שיטות בגמרא כיצד להסביר את רבי יוחנן הרמב"ם פסק "לקולא", כי מדובר במחלוקת בדין דרבנן. וההסבר הראשון בגמרא בדברי רבי יוחנן מיקל יותר וקובע, שגם בשאר דברי אוכל גם אם לא היתה בהסיבה "אחד מברך לכולן".

2.1
וראה גם ב"מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמוד קס.

3.
נשאלת השאלה: הרי פעמים רבות בש"ס יש הבדלי הלכה שיש בהם קולא וחומרא בין שתי שיטות בגמרא כשהאחרונה שבהם מנוסחת ב"איכא דאמרי", והאם גם שם יאמר ה"כסף משנה" שהרמב"ם יפסוק לקולא בדיני דרבנן?

3.1
ואם נניח שכן, אזי מתעוררת שאלה נוספת: מה ההגיון בכלל של הקביעה שהלכה היא כ"איכא דאמרי", כנראה בגלל שאת הביטוי הזה כתב מי שהכריע את ההלכה וכנראה זה היה "עורך הגמרא", ואם – לפי ה"כסף משנה" – כלל זה לא קבוע ותמידי מדוע השתמש "עורך הגמרא" בביטוי זה?

3.1.1
אלא אולי ניתן לומר: את הביטוי "איכא דאמרי" כתב – לא רב אשי ורבינא עורכי הגמרא – מי שסיכם את הסוגיה המדוברת [וזה מתאים רק אם נאמר שיש כאן הכרעה הלכתית נקודתית שאולי סותרת הכרעות שונות מסוגיות אחרות] או אפילו מי שערך את הגמרא אבל בדור שלא היה אחרון – ובכל זאת הכריע כ"איכא דאמרי" על פי מסקנת הש"ס כולו! ועדיין אין בזה הכרעה סופית עבור פסיקת הרמב"ם,
ואילו הרמב"ם משתמש עם כללי הלכה סופיים נוספים, והוא יטען שהקביעה שדין שנוצר עקב ספק בין שתי שיטות דינו הסופי יהיה "לקולא" בעניינים של דרבנן היא קביעה מאוחרת יותר ומחייבת את הרמב"ם!