רב חסדא ורב ששת
ברכות מט ע"א
"אמר ליה רבי זירא לרב חסדא: ניתי מר ונתני! - אמר ליה: ברכת מזונא לא גמרינא ותנויי מתנינא? - אמר ליה: מאי האי? - אמר ליה: דאקלעי לבי ריש גלותא ובריכי ברכת מזונא, וזקפיה רב ששת לקועיה עלי כחויא. - ואמאי? - דלא אמרי לא ברית ולא תורה ולא מלכות. - ואמאי לא אמרת? - כדרב חננאל אמר רב, דאמר רב חננאל אמר רב: לא אמר ברית ותורה ומלכות - יצא. ברית - לפי שאינה בנשים, תורה ומלכות - לפי שאינן לא בנשים ולא בעבדים. - ואת שבקת כל הני תנאי ואמוראי ועבדת כרב?!".
צריך ביאור, מדוע אמר על עצמו "ברכת מזונא לא גמרינא", והלא למד גם למד, ורק הכריע להלכה שלא כדעת רב ששת, ומה בכך? ועוד, שסוף סוף חזר בו עתה, ועכשיו בודאי כבר למד את ברכת המזון לכל דיניה!
עוד קשה, מה הקשה רבי זירא לרב חסדא: "ואת שבקת כל הני תנאי ואמוראי ועבדת כרב?!", והלא זהו בדיוק שטען רב חסדא על עצמו שנכשל בכך! וכבר אמרו במסכת בבא קמא דף צב ע"ב: "אמר ליה רבא לרבה בר מרי, מנא הא מילתא דאמרי אינשי: מילתא גנאה דאית ביך קדים אמרה? א"ל, דכתיב: (בראשית כ"ד) ויאמר עבד אברהם אנכי". היוצא מהדברים, שכיון שכבר הקדים לגנות את עצמו אין מקום לגנותו שוב!
אלא שאמרו במסכת עירובין דף סז ע"א:
"רב חסדא ורב ששת כי פגעי בהדי הדדי, רב חסדא מרתען שיפוותיה ממתנייתא דרב ששת".
ופירש רש"י:
"ממתנייתא דרב ששת - שהיו משניות סדורות לו, וירא רב חסדא שלא יקשה ממשנה על משנה, ויאמר לו לתרצן".
מעתה מבואר שזה היה המעשה כאן.
רב חסדא נהג כרב, כי את דבריו למד והכיר. ורב ששת שנזדקף למולו כפתן העומד להכיש, הוא שנתווכח עמו וגער בו: "ואת שבקת כל הני תנאי ואמוראי ועבדת כרב?!", והקשה לו מכל הברייתות השנויות לעיל, שדעת רובן של תנאים אינה כדעת רב. ורב חסדא לא נהג כמותן כי לא ידען כלל.
מעתה כשהוצע לרב חסדא: "ניתי מר ונתני", שפירושו שילמדם ברייתות, חשש ונרעד, שמא שוב יתגלו ברייתות שאינו מכיר. שהרי אפילו באותן ברייתות העוסקות בהלכה למעשה בכל יום לא היה בקי דיו.
