מים אחרונים / הרב הלל בן שלמה
ברכות נג ע"ב
הגמרא לומדת מהפסוק "והייתם קדושים" על המים האחרונים. התוספות במקום (ד"ה והייתם) כותבים, כי נטילת המים האחרונים היתה מעכבת דווקא לחכמי הגמרא, שהיו רגילים ליטול את ידיהם, מחמת המלח הסדומית שהיתה מצויה אצלם. אבל אנו לא רגילים ליטול את ידינו, משום שמלח זו אינה מצויה אצלנו, ועל כן אין הנטילה מעכבת (פרט לאנשים מעונגים שתמיד רוחצים את ידיהם, שלהם נטילה זו מעכבת). מעין זה כותב רש"י לגבי השמן הנלמד מהמשך הפסוק "כי קדוש", כי הוא מעכב את הברכה למי שרגיל בו (וכך מופיע לעיל מב,א שהרגיל בשמן, שמן מעכבו; אם כי שם נאמר שאין הלכה כן, אלא רק תיכף לנטילת ידים ברכה, אך לא לשמן).
בגמרא בעירובין (יז,ב) ובחולין (קה,ב) מופיע, כי נטילת המים האחרונים היא חובה, בגלל המלח הסדומית המסמא את העיניים. התוספות בעירובין מבארים כי אנו לא נוהגים במים אלו, מפני שאין מלח זו מצויה בינינו, או משום שאין אנו רגילים לטבול את אצבעותינו במלח אחרי האכילה. טעם זה של התוספות, מתיחס לדברי רש"י שם, המצטט מהגמרא בברכות (מ,א) "אחר כל אכילתך אכול מלח", ומאחר שהוא נוגע במלח אחר אכילתו, ישנה סכנה (ובחולין הוסיף שהסכנה היא כשיגע בעיניו). מדוע באמת התוספות אינם מקבלים את דברי רש"י, ואינם כותבים לנהוג שיש להקפיד על אכילת המלח? ייתכן שהבינו כמו שכותב הרמ"א (או"ח קע,כב), כי מה שיש לאכול מלח אכל האכילה, הוא דווקא כשלא היה מלח בפת, ועל כן לא מקפידים לאכול מלח אחרי האכילה.
אבל הרמב"ם בהלכותיו (ברכות ו,ג) כותב, כי יש ליטול ידים אחרי כל אכילת פת שיש בה מלח, מחשש שמא יש בה מלח סדומית, או מלח שטבעו כמו המלח הסדומית, ויש בזה חשש סכנה, ועל כן צריך להיזהר בזה. מאחר שהרמב"ם אינו מזכיר בדבריו סכנות הנובעות מרוחות ומזיקים, נראה להבין בדעתו, כי המדובר בסכנה פיזית.
