נטילת ידים ומזיגת הכוס / הרב הלל בן שלמה
ברכות נב ע"א
בית שמאי ובית הלל נחלקו, אם יש להקדים את נטילת הידים או את מזיגת הכוס לקידוש. הגמרא מבארת, כי בית שמאי אוסרים להשתמש בכלי שאחוריו נטמאו במשקים, מחשש שיינתזו ניצוצות מתוך הכלי אל אחוריו וייטמאו, ויטמאו את הידים. מסיבה זו לדעתם, יש להקדים את נטילת הידים, כדי שמשקים אשר ניתזו אל אחורי הכוס, לא ייטמאו מחמת ידיו הטמאות, ויחזרו ויטמאו את אחורי הכוס. אבל לפי בית הלל אין כל מקום לגזירה זו, משום שהם מתירים להשתמש בכלי שנטמאו אחוריו במשקים, משום שניצוצות הניתזים אינם שכיחים, ואין לחשוש להם.
בית הלל סוברים, שיש למזוג את הכוס לפני נטילת ידים משתי סיבות: א. מאחר שמותר להשתמש בכלי שאחוריו טמאים, אם הוא יטול את ידיו לפני מזיגת הכוס, המשקים שבידיו (הרטובות עדיין מהנטילה) ייטמאו מהכוס, ויחזרו ויטמאו את ידיו. ב. אף אם אין להשתמש בכלי שאחוריו טמאים, יש לסמוך את נטילת הידים לסעודה, ולא להפסיק באמצע במזיגת הכוס.
נראה לכאורה, כי דבר פשוט הוא שהלכה כדברי בית הלל, וכפי שמופיע בהמשך הגמרא, שבכל הפרק (פרט למקרה אחר), הלכה כבית הלל. כך גם נראה שנוקטת הגמרא בפסחים (קו,ב), האומרת, כי הנוטל ידיו לא יקדש, וכפי שמסביר שם רש"י, שהקידוש מהווה הפסק בין הנטילה לסעודה, אלא אם כן הוא מקדש על הפת; וכך פוסק השו"ע (או"ח רעא,יב). אבל הרמ"א כותב על פי כמה מהראשונים, כי יש ליטול ידים דווקא לפני הקידוש, וכתב בדרכי משה "מימי לא ראיתי מי שקידש קודם נטילה...". לכאורה, דברי הרמ"א נראים כהולכים בשיטת בית שמאי, וכיצד ניתן ליישבם?
התוספות בפסחים (קו,ב ד"ה זימנין) מביאים שני ביאורים אחרים לסוגייתנו: א. מזיגת הכוס המדוברת, היא דווקא בחמין, ופעולה זו מהווה הפסק גדול יותר מאשר הקידוש עצמו, אשר אינו מהווה הפסק. ב. רבינו תם - מזיגת הכוס המדוברת היא דווקא ביום חול, ואינה עוסקת כלל בקידוש. ביום חול יש חשש, שכאשר הוא מוזג את הכוס אחרי הנטילה, הוא כבר יסיח את דעתו ולא יאכל מיד. אבל בשבת, אין כל חשש שהוא יימנע מלאכול באופן מיידי.
הדרכי משה הביא בשם המרדכי, שאפילו הסובר שמקדשים קודם הנטילה, הכוונה היא למקדש עצמו, אבל שאר המסובים, בוודאי נוטלים את ידיהם קודם. מעין זה מבאר הרשב"ם את דברי הגמרא בפסחים, שאם נטל ידיו לא יקדש בעצמו, אלא אחר יקדש עבורו (אלא שלדבריו שם, לכתחילה יש לנהוג כדברי בית הלל).
בירושלמי (פ"ח ה"ב) מובאת דעה, שבמחלוקת בית שמאי ובית הלל נחלקו רבי מאיר ורבי יוסי. מאחר שדעת רבי יוסי היא כדעת בית שמאי, והלכה כדעתו כנגד רבי מאיר. היה נראה לומר, כי יש מכאן מקור למנהג כדעתם. אולם מאחר שבגמרתנו מפורש שההלכה היא כבית הלל, מסתבר שאין לומר כן (ובפרט שרק מאביי ורבא הלכה כבתראי, ואילו בדורות התנאים, יש לנקוט כבית הלל, אף כנגד תנאים מאוחרים יותר).
