כתבי הקודש ועיגול של דבילה / הרב דוב ברקוביץ

שבת קטו ע"א

פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון

המתח שבין הקודש לבין החיים שב ועולה מבין קרעי הדליקה שבערה בנו בימים אלה. מסע רוחני מביאליק ועד רביקוביץ', מכתבי הקודש שאין קורין בהן לאלו הכתובים בלע"ז

בראשית שנות ה"בית היהודי הלאומי" התנהל ויכוח קשה בין חיים נחמן ביאליק ויוסף חיים ברנר בעניין זהותה של התרבות הציונית הצעירה. במרכז הויכוח עמדה שאילת מקומה של ההלכה ביצירה הציונית המתחדשת. פרשנות של ביאליק שניתנה למשנה בראש פרק "כל כתבי", ולברייתא המובאת שם בדף קטו. - מקורות שעסקו בהם לומדי הדף היומי השבוע - היוותה מוקד מפתיע בדיון מכונן בתשתית התודעה הישראלית. הויכוח שיקף טפוסי מחשבה עמוקים מאז ועד ימים אלו, בהם נוצר קרע קשה בין יורשי ביאליק וברנר לבין ציבור השואף להתחדשות החיים בישראל על בסיס חיוניות התורה וההלכה.

ב – 1917 התפרסם מאמרו של ביאליק, "הלכה ואגדה" בו טען שהיצירה התרבותית הציונית הנה "אגדית" מדי באופייה, כאשר תחיית רוח האדם והלאום מתמקדת, בעיקר, בשירה ובאומנות. כנגד מגמה זו ביאליק ביקש להעמיד במרכז העשייה הרוחנית גם את ההלכה, היות והיא "האומנות הגדולה שבעולם: אומנות החיים ואורחות החיים. חומרה – האדם החי לכל יצרי לבבו, אמצעיה – החינוך האישי, החברתי והלאומי, ופריה – שלשלת ימים רצופים של חיים ומעשים נאים, פילוס אורח חיים בין מעקשים ועקלקלות של יחיד ורבים, הוויה נאה של האדם בעולם, מהלך חיים מתוקן".

ביאליק לא התכוון ל"ארבעה חלקי השולחן ערוך", והוא ניסה לאורך שנים להבהיר את הביטוי "הלכה" במפעלו התרבותי. למשל, בהרצאה בנהלל ב1933 הוא אמר, "אני השתמשתי בטרמין זה ...לשם רעיון חדש, בתור יסוד לחיים. כלומר, לא רחיפה באוויר, לא דמיון והזיה; אם תרצו לומר, אפילו על חשבון השירה, הלבשת השירה צורה ממשית עם גיבוש האגדה בצורת הלכה. אם אתם רוצים חקלאות – זאת הלכה; כפר – זה הלכה; עבודת האדמה – זו הלכה; מסחר בריא - זאת הלכה." לעומת זאת, במאמר "הלכה ואגדה" הוא משתמש בביטוי בעיקר בשני מובנים – לימוד מקורות הלכתיים, בעיקר בתלמוד, כבסיס ליצירה בעלת מחויבות מעבר לחוויה ולרגש, ועיצוב אורח חיים היהודי לאורך הדורות, מה שנתן ביטוי לעומק "רוח האומה".

כאמור, דוגמא מרכזית לחיוניותה של ההלכה במאמר "הלכה ואגדה", היא המשנה בדף קטו במסכת שבת והמקביל לה בברייתא המובאת בסוגיה. "כל כתבי הקדש מצילין אותן מפני הדליקה...היו כתובין תרגום ובכל לשון – מצילין אותן מפני הדליקה. רבי יוסי אומר, אין מצילין אותן מפני הדליקה." חשיבותה של משנה זו מובנת עבור ביאליק על רקע דברים שכתב במאמר על השבת. "לבני ישראל יש יצירה נהדרה שלו - יום קדוש ונעלה, 'שבת המלכה'. בדמיון העם היא היתה לנפש חיה בעלת גוף ודמות בגוף, כלילת זוהר ויופי... כל משוררי ישראל, מר' יהודה הלוי ועד היינה (!), שרו לה את שיריהם וזמירותיהם. האין היא יצירה כלילת אגדה?... קנ"ז דפים יש במסכת שבת וק"ה במסכת עירובין, והאגדה שבהן כמוה כאין. רובם עיונים ודקדוקי הלכות בל"ט מלאכות ותולדותיהן וקביעת תחומין, במה מדליקין... כמה יגיעת רוח!... וכשאנו עוברין אותם הדפים ורואה שם חבורות חבורות של תנאים ואמוראים בעבודתם, אני אומר: אכן, אמני החיים אני רואה לפני! אמני החיים בבית היוצר ועל האבניים!... ומה פרי כל העבודה הטרחנית הזאת של ההלכה? – יום שכולו אגדה."
 

ריב הלשונות

ביאליק ממחיש את דבריו אודות השבת בפרשנות מקורית למשנה ולברייתא: "פרט קטן של הלכה, מחלוקת של מה בכך – האין זאת? מי לא יכיר מיד, כי בהלכה קטנה ויבשה זו נתונה בצמצום מופלג, אבל במילוי האפשרי, תמונה ציורית שלמה על דבר היחס ההיסטורי והנפשי של מפלגות שונות באומה לשנים מראשי קנייניה : לספרותה וללשונה. מי לא יראה, כי מחלוקת זו שבמשנה (הכוונה, כנראה, לברייתא – ד.ב.) היא היא 'ריב הלשונות', שהולך ונמשך בישראל מאז ועד היום. 'אל יהא לשון ארמי קל בעיניך, שהרי המקום חלק לו כבוד' ; 'אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמי, שאין מלאכי השרת נזקקין לו'... 'אותו היום שנתרגמה התורה יוונית היה קשה לישראל כיום שנעשה העגל, ובארץ ישראל היו אז שלושת ימים חושך'... מאמרים אלה, והרבה כמוהם, שמשמשים בת–קול ללב האומה שנחלק, הם הצורה האגדית של הפרובלימה הלשונית, והמשנה (שוב, הברייתא) הקצרה שלמעלה, השנויה אף היא במחלוקת, היא סופה המוכרח של אותה האגדה במטבע הלכית..."

לביאליק פירוש פסיכולוגי לזיקה בין ה"פרובלימה הלשונית" לבין ההלכה המעשית כפי שהיא מנוסחת במשנה. "בחכמה רבה נבחן כאן המומנט של דליקה,שעת טירוף וסכנה, שאין אדם עשוי להתבונן, אלא נשמע לפקודת לבו וקופץ להציל את היקר לו ביותר. הדליקה אינה אפוא אלא משל (דברו חכמים בהווה), והוא הדין לשטף, לגירוש ולכל מיני סכנה. וכך, מתוך הפרט הקטן הזה יתגלה פתאום לפני המתבונן כלל גדול היסטורי, הוראה לאומה שלמה טרופה ודחופה בגולה, שלהציל את כל סגולותיה אינה יכולה, ולהפקיר הכול אינה רוצה – מה ואיך תעשה ביום צרה וסכנה? בעל המשנה ודאי לא דבר במשל ומליצה. לא נתכוון זה אלא לקבוע הלכה למעשה פשוטה כמשמעה, ולכל היותר – לטבוע בנידון שלפניו מטבע קיים לרצונו או גם למנהגו הקדום של העם, כפי שנתגלו עד עכשיו, זה בצורה אגדית וזה בצורת מעשה של רשות. כמו כן, כל אותם אלפי היחידים מכל הזמנים, שמסרו נפשם בשעת סכנה להציל מן הכיליון מה שהצילו, אם כדברי התנא קמא ואם כדעת רבי יוסי, לא נתכוונו אף הם אלא לקיים את הדין כפשוטו. ומה בכך? מדעת ושלא מדעת הרי הם כולם עשו שליחותו של שר האומה, ואם אנו עומדים עתה לפני אוצרנו הדל ומלחשים ביגון: 'אין לנו שיור רק התורה הזאת', הרי אנו וליבנו יודעים, שגם השיור המועט הזה לא ניצל אלא בזכות כל אותם היחידים שקיימו כל אחד בזמנו ובמקומו את מצוות לבם כהלכה."
 

הלכות עקרות

מאמרו של ביאליק עורר פולמוס קשה בעולם הרוח הציוני דאז. בראש מבקריו של ביאליק עמד יוסף חיים ברנר אשר הגיב ב – 1919, ברשימה על "ההלכה והאגדה" בשפה עוקצנית ונוקבת. "במאמרו הוא אינו שוכח להוסיף אל המילה "הלכה", בכל פעם שהוא מקלסה, את המילה "חיה" או "בריאה", הוא דווקא יודע, שיש "הלכות עקרות"... הוא רק מאפיל קצת, שלא לעשות חשבונות מדויקים, כמה עשרות חיות ובריאות אפשר למצוא, אחרי החיפוש המרובה, בים עשרות אלפי העקרות והריקות בהחלט..." ברנר מעמיד את מה שהוא רואה כקיבעון ההלכה מול הדינאמיות של החיים החדשים וה"אנושיים" בארץ ישראל, "בכתבי הקודש שלנו יש חלק החוקים וחלק – החזון, בתלמוד יש הלכה ואגדה... מי עדיף? מה חשוב יותר? הקריטריון של ההרגשה האנושית הטובה והטהורה, של השאיפות האנושיות השלמות לבריאות ולאושר, אומר: החוק, הגזירה ,ההלכה, יש שהוא טוב ויש שהוא רע בשעתו; אכן בדרך כלל וברוב מכריע הוא אינו 'משער רוחו ודעתו של אדם' (מדברי ביאליק), ואם גם יש לו לחוק סיבה וטעם, הוא נשאר, בכל זאת, מעיק כאבן על חיי האדם ונלחם בכל חוק חדש, צורך החיים המתחדשים."

הביקורת של ברנר על ביאליק התמקדה בין היתר במשמעות של משנת "כל כתבי" ביצירה הציונית. כך ברנר: "אבל בדרשנות מאסנו ...כתבי הקודש מצילין מפני הדליקה, כלומר, מותר להצילם בשבת, והמחלל שבת באופן זה לא סקול ולא יסקל (ברנר לא דייק, שהרי במשנה בדף קטז: ובגמרא בדף קיז, לפי רוב השיטות, היתר ה"הצלה" לא ניתן במקום שעוברים איסור מן התורה שעונשו סקילה. – ד.ב) - זהו פשוטה של משנה. אבל הממליץ, הדרשן יבוא לידי התפעלות : אי, משנה חשובה, שמתוכה אנו לומדים את יחס העם לכתבי קדשו, לפרי רוחו הנעלה... (אבל) אנחנו בעיוורון לא חפצנו. לא מתוך שכליות וראציונליסמוס ביטלנו את כל אלה. כי האנושי הפשוט שבנו הכיר, כי גם ההתחייבות בנפש על הפסקת הלימוד מפני נוי האילן והניר, גם העבירה החמורה של הצלת איזה ספר שלא מכתבי הקודש בשבת, גם הסכנה הגדולה שבאכילת ביצה שנולדה ביום- טוב - עם עמודי הפלפול והשקלות וטריות על אודות כל זה בגמרא – שכל זה לא חשוב, שכל זה בנוי על גזירות בטלות, על עמודי הבל, ושעלבון הוא לאדם, הראוי לשם אדם, להתפלפל..."

לסיכום טוען ברנר: "שירת-העם היא מרום פסגת-החיוניות של העם. אם שירתנו היא ריקה – הרי זה לא מפני חוסר-יחס להלכה הקדומה, אלא שחיוניותנו תלויה בנס (ואגב, שירתנו לא רק שאינה ריקה אלא שהיא ממש מפליאה. חיי-כלבים כחיינו – ושירה כזאת?!)...."
 

שעת הדליקה הגיעה

נפל בחלקם של לומדי הדף היומי ללמוד "כל כתבי הקדש מצילין אותן מפני הדליקה" שעה שמובלים ספרי תורה, אם לא כדברי ביאליק מבתי כנסיות העולים באש ברדיפות של יהודים על ידי נוכרים, אזי, בכל אופן, בכפיה, ביציאה לגלות. במשניות בראש פרק שני במסכת תענית ופרק שלישי במסכת מגילה (פרק רביעי בתלמוד הבבלי), ובסוגיות התלמודיות המרחיבות אותן, התמונה של ספר תורה המוצא מבית הכנסת ושל בתי כנסיות נחרבות – היא תמונה מובהקת של גלות השכינה, המקבילה לגלות השכינה מבית המקדש. בהקשר של ההתמודדות הרוחנית והתרבותית שביסוד מעשה העקירה, משמעותי במיוחד הויכוח בין ביאליק לברנר על אודות שאילת התשתית של זהותה של הציונות – איזה כתבים הם "קדושים", ומצילים אותם מפני הדליקה? – ספרי תורה או שמא ספרי שירה.

על רקע זה סמלי במיוחד הוא צירוף האירועים – חורבנו של גוש קטיף והתאבדותה של המשוררת דליה רביקוביץ'. קשה אמנם להשוות את עקירתם של אלפי יהודים מביתם על ידי אחיהם וחורבנו של חבל ארץ שלם בארץ ישראל לגורלה, המר ככל שיהיה, של אשה אחת, גם אם היתה, לדעת רבים, המשוררת הלאומית.

ובכל זאת משהו עמוק בהוויה שלנו המיוסרת נחשף במפגש זה של טרגדיות ישראליות. יישובי גוש קטיף גילמו את תפארת היצירה התורנית, רוחנית ומעשית, ואת השאיפה לחבר בין התורה "לחיים המתחדשים" - קהילתיות ערכית חדשה ארץ ישראלית, לימוד התורה השואף לנגוע בעומק הנפש, ומימוש חלום הדורות של הפריית הארץ מתוך קיום רצון השם ומצוותיו. על כן הפליאה היא כה גדולה – ואיך נחרב?

מאידך, חייה הטרגיים של מי שסמלה בדור זה, יותר מכל, את מימושה של השאיפה של ברנר שחיוניות ישראלית חדשה תתבטא ביצירה של "האנושית הפשוטה" - שפה טעונה, תמציתית ומבריקה, רווית רגש, אהבת האדם ורמזי אגדה ו"מיתוס" יהודי - מעוררים פליאות אחרות. למה חיים החשופים, בכנות מופלגת, לאמיתות שבנפש, המחפשים מגע ללא מחיצות וללא אשליה קיומית לשם מימוש הצורך באהבה, מובילים אל התהום? ולמה זה לא מפתיע? ומה נטמע בחיי הרוח בישראל כאשר חייה של רביקוביץ נותנים עדות על כך שעוצמות האנושיות שבשירה אינן מהוות עוגן קיומי מול התרוקנות ערכי המשפחה והקהילה בחילוניות הישראלית?

אירועים אלו יחד מסמלים את מצבה של החברה הישראלית הנדרשת להציל את "כתבי הקודש" שנמסרו ועוצבו לאורך הדורות מהדליקה שהיא עצמה הדליקה. יורשי ביאליק שואפים להחיות "תרבות יהודית", אבל מתעקשים לבססה על שפה ערכית שמקבלת את הלגיטימציה המוסרית שלה מתרבות ליברלית ומאמנות ללא צלם א-לוהים באירופה ובארצות הברית. מאידך, יורשי ברנר מוכנים לוותר גם על תרבות יהודית זו בזכות החיוניות של "האנושי הפשוט", ושל העוצמות של שירה הגואלת את נפש האדם ללא העוגן של התחייבות, קבלת עול וערבות חברתית. מול יורשי ביאליק וברנר מתייצבות קבוצות של מנציחי קהילתיות קדושה שבגלות, קבוצות שאינן מכירות בצורך שההלכה בכלל תתמודד עם "החיים המתחדשים", וגם תעצב אותם.

ושוב מתעוררת הפליאה – דווקא אותה התיישבות שלא ניסתה להדמות לא לאלו ולא לאלו, שאכן התמודדה באתגר של הצלת כתבי הקדש מהדליקה המשתוללת בתוכנו - היא שנגדעה?
 

סעודות שבת כחוליה מקשרת

נעיין גם אנו במשנת "כל כתבי" ובסוגיות המתפתחות ממנה. ננסה להסיק משהו אודות דרך התיקון שבחיבור שבין ההלכה ואגדה, בין הגבול ללא גבול, בין המוחלט שבתביעה האלוקית כלפי חיי האדם לבין מגע עומק הדק והכן במכמני הנפש, החיבור המאפשר יצירה רוחנית לשם בניית חיים.

מתוך דבריו של ביאליק יש ללמוד שהוא הבין את הפירוש שנתן למשנה ולברייתא אודות "קנייני האומה – הספרות והלשון" – כדרשה. לאמיתו של דבר, כפי שניסינו להראות מספר פעמים בדברים שכתבנו על ה"דף היומי", "בעל המשנה" אכן משתמש ב"משל ומליצה" ללמד תורה ולא רק "קובע הלכה למעשה פשוטה כמשמעה".

מהו יסוד קדושתם של "כתבי הקודש"? משנתנו מעמידה שני יסודות. ההערה האגבית שכתבי הקודש "טעונים גניזה", אף שאין קורין בהם, מבליטה את הקדושה העצמית של "כתבי הקודש", הנובעת מכך שהכתוב בהם מקורו ברוח הקודש. לעומת זאת ההלכה במשנה שגם כתבי הקודש הכתובים "בכל לשון" טעונים גניזה מבליט את הקדושה הנובעת מהשימוש, מתפקידם של הספרים בחיים. הקדושה הנובעת מהשימוש מקבלת ביטוי גם בהסבר שהסיבה ש"אין קורין בהם" היא משום "בטול בית המדרש". הנמקה זו מדגישה, שחובת הציבור ללימוד תורה הקשור לחיים המעשיים - בדרשה של הרב שנהגו לקיים אותה בתקופת המשנה במנחה בשבת – חשובה יותר מלימוד הבלתי אמצעי של כתבי קודש, על אף קדושתם העצמית.

הרי לנו דיאלקטיקה בין קדושה עצמית לבין החיים, ובכלל זה חיי לימוד ושמירת מצוות. אותה שניות מתגלה בסדר החפצים שניתנים להצלה בשבת בתנאים שונים, שהם: כל כתבי הקדש, תיק הספר(תורה) עם הספר, תיק התפילין עם התפילין, מזון שלש סעודות, סל מלא ככרות, עגול של דבילה וחבית של יין, עד ל"כל כלי תשמישו" – כלומר, כל בגדיו של אדם. רצף המשניות עובר מחפצים שבקדושה, דרך אוכל של מצוות "שלוש סעודות", לדברים שברשות. יש במבנה זה פרדוקס, שכן בסופו של דבר, גם קדושה הנובעת משורש אלוקי עליון, וגם צורך האדם הממשי והמעשי לקיים חיים, מהווים בסיס הלכתי להצלה מן הדליקה.

מבחן היחס בין ההלכה המפורשת והאגדה המרומזת של פרק "כל כתבי" מלמד אודות יסודי התרבות הישראלית. שילוב הפסיקה ההלכתית המעשית ו"הסיפור" של רצף המשניות – שניהם מהוראתו של עורך המשנה – מלמד ש"ההצלה" מהדליקה המאיימת לכלות את הקיום היהודי חייבת לשמר על איזון בין נכסי הנצח לבין צרכי החיים הבסיסיים. האיזון בין כוח יצירה היונק מהקדושה שבנבואה אלוקית לבין שפה רוחנית-תורנית שתהיה נגישה, מובנת, וברת קיום מצד כלל צרכי האדם, הינו צו השעה לכיבוי הדליקה שבתוכנו ולכינון תרבות ישראלית אחרת.