גאולה מן המערה / הרב דוב ברקוביץ
שבת לג ע"ב - לד ע"א
פורסם במוסף 'שבת', מקור ראשון
מעשה רבי שמעון בר יוחאי
השבוע נחרוג ממנהגנו להתייחס לסוגיה אחת מדפי "הדף היומי" שכבר נלמדו, כדי להתייחס, לפני שנתרחק מל"ג בעומר, לאחד מספורי המופת אודות רשב"י המופיע בדפים הנלמדים בשבוע הבא.
בדפים לג ולד מסופר על דיון מרתק שהתנהל בין גדולי תלמידי רבי עקיבא על מהותה האנושית-מוסרית של האימפריה הרומית ותרומתה לאנושות. בסיפור נחשפים שלושה שלבים בחייו של רשב"י, שהם שלושה פנים באישיותו.
ראשית, קנאותו בהתנגדות המוסרית הנוקבת לרומאים, מה שחייב אותו לברוח ולהסתתר שנים רבות עם בנו במערה: "כל מה שתקנו לא תקנו אלא לצורך עצמן: תקנו שווקים - להושיב בהן זונות, מרחצאות - לעדן בהן עצמן, גשרים - ליטול מהן מכס."
אחריה, תקופת הבריחה וההסתתרות בה חי עם בנו בפרישות מופלגת, מנותק מחיי העולם ומתענוגותיו. זוהי, ככל הנראה, התקופה שקבעה רבות בדרכו התורנית המיוחדת.
ושלישית, המהפך דרמטי באישיותו הרוחנית. חיי הפרישות המופלגים והעיסוק האינטנסיבי בחכמה הפנימית של התורה גרמו לו, בשעת יציאתו מהמערה, לחוש סלידה קיומית עמוקה ל"הבלי העולם הזה". הקב"ה חייב אותו לחזור ולעסוק בענייני קדושה באופן שיבחין ביסוד החסד העליון שקיים בחיים הגשמיים. בעקבות כך, רשב"י נעשה מנהיג ציבורי שהשתמש בעומק הראיה התורנית לתקן עוולות ולהדריך מוסרית את הציבור.
שתי פיות
יסוד הקנאות הראשונה ניכר בירושלמי בברכות, שם מובא בשמו: "אילו הייתי בהר סיני בשעה שניתנה בה תורה לישראל, הייתי מבקש מהבורא שיברא לאדם שתי פיות – אחד שיהיה מדבר תורה, ואחד שיהיה עושה את צרכיו. חזר ואמר – מה אם יש (פה) אחד, העולם אינו יכול להתקיים בגלל לשון הרע שלו, אם היו שניים על אחת כמה וכמה". ובבבלי, במסכת ברכות דף לה, הוא המרחיק את הדרך ארץ: "אפשר אדם חורש בשעת חרישה, וזורע בשעת זריעה, וקוצר בשעת קצירה, ודש בשעת דישה, וזורה בשעת הרוח – תורה מה תהא עליה?! אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, מלאכתן נעשית על ידי אחרים, .... ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום, מלאכתן נעשית על ידי עצמן".
לעומת זאת נמצאים גם דברים בשמו של רשב"י המעידים על הבנה עמוקה של שילוב הרוחני והמעשי. בספר "קול הנבואה" של הנזיר, הרב דוד כהן (ע' קמז), מתוארת דרכו של רשב"י בפסיקה הלכתית כאשר "המחשבה הנסתרת מאוחדת במעשה הנגלה, הנסתר והנגלה כאחד". דרכו של רבי שמעון היתה, כנגד המקובל, לדרוש "טעמא דקרא" כבסיס לפסיקה. הוא פוסק ששחיטה שאינה ראויה אין שמה שחיטה, ובהלכות שבת, העושה מלאכה שאינה צריכה לגופה, פטור. כלומר, "מעשה אנושי" הוא רק כזה המחובר למחשבה מתאימה; למעשה הסתום אין נוכחות אמיתית בעולם. "וכן לרבי שמעון, 'כל העומד לזרוק כזרוק דמי', שהמחשבה לעתיד, הנסתרת, כאילו הוא בפועל, נגלה – הנסתר והנגלה כאחד." (שם)
השינוי הדרמטי בתודעה הרוחנית של רשב"י – מהסתכלות בה עוצמות רוחניות כמו מכלות את החומריות של העולם הזה אל הסתכלות המאחדת רוח וגוף והחכמה הפנימית עם חסדי הבורא שבחיים האנושיים – מתואר בסיפור בדף לג. מעניין שלפי הסיפור השינוי נבע מכך שרשב"י ראה יהודי זקן רץ בערב שבת בין השמשות נושא שני הדסים, כשני נרות. כך נרמז בפרק במה מדליקין שיסוד עונג שבת, הטמון בריח הניחוח המיוחד שבחומר, משקף את יכולת האדם לעדן ולהמתיק את הגשמי, להחדיר בו רוח, למצות את חסדי הבורא בחומר באופן שמעצים וממצה את קדושת השבת.
מלחמה וקבלה
בדומה לרבו, רבי עקיבא, קיימת זיקה עמוקה בין עמדתו המוסרית של רשב"י כנגד הרומאים לבין נטייתו הרוחנית.
הגמרא במסכת חגיגה דף יד מתעדת את תהליך גלות השכינה לאחר חורבן בית שני, באופן דומה לתיאור גלות השכינה לבבל לאחר חורבן בית ראשון, כמסופר בספר יחזקאל. אין מדובר באירוע חד-פעמי, אלא בשינוי הדרגתי, שראשיתו לפני החורבן והוא מושלם רק דורות לאחר החורבן, לאחר "עשר מסעות". הגמרא בחגיגה מספרת שתהליך גלות השכינה משתקף בירידת היכולת של גדולי התנאים לאחר החורבן "לדרוש במעשה מרכבה". במשך שלושה דורות - של רבי יוחנן בן זכאי, של תלמידיו רבי יהושע ורבי יוסי הכהן, ושל תלמידי תלמידיו, דורו של רבי עקיבא - אנו עדים לתהליך של עמעום אורות הראייה. דרשות המרכבה של מנהיגי הדור אינם "מורידים" את השכינה לעולם הזה כמו בדורו של רבי יוחנן בן זכאי וקודמיו. תהליך העמעום מגיע לשיא טרגי בסיפור ה"ארבע שנכנסו לפרדס" בדור מרד בר כוכבא. חוסר היכולת לשלוט בגבולות האישיות והתודעה, המשקפת את הסתלקות השכינה מנפשות ישראל שעת הצפת הנפש בהתבוננות בפרדס, גורם לטרגדיה אישית ולאומית – להוציא את רבי עקיבא ש"נכנס בשלום ויצא בשלום".
הגמרא בחגיגה ממשיכה להביא אותנו עד התהום הרוחני שליווה את השבר הפוליטי של מרד בר כוכבא, תהום רוחני שאפשר שהיה שורש המרד.
בדור שלאחר רבי עקיבא, המסורת של דרשות המרכבה נפסקה כליל. בגמרא מסופר שתלמידו של רבי עקיבא בשלשלת מסורת זאת, רבי חנניא בן חכינאי, דרש לפני רבי עקיבא, אך לפניו כבר לא נשאר מי שידרוש.
לאחר מרד בר כוכבא חידש רבי עקיבא את עולם התורה עם חמישה תלמידים, הם "רבותינו שבדרום", וביניהם שלושת התנאים המוזכרים בסיפור במסכתנו: רבי יהודה בר עילאי, המכונה "ראש המדברים", קבע דרך של פיוס עם הרומאים מבחינה פוליטית ושל פסיקה הלכתית המדגישה את יסוד קדושת הציבור. לעומתו, ברבי שמעון ניכרות תכונותיו של רבו, רבי עקיבא. הוא המשיך בדרך של התנגדות חריפה לרומאים, ושימת דגש על חידוש המימד הפנימי הרוחני של לימוד תורה של הפרט כבסיס לחידוש הישראלי הכללי. בכך המשיך – בדרך נסתרת – את המאבק הגלוי של רבו, רבי עקיבא, ברומאים ובשלטונם.
