מידתו של הלל
ברכות ס ע"א
"תנו רבנן, מעשה בהלל הזקן שהיה בא בדרך ושמע קול צוחה בעיר, אמר: מובטח אני שאין זה בתוך ביתי. ועליו הכתוב אומר (תהלים קיב, ז) מִשְּׁמוּעָה רָעָה לֹא יִירָא נָכוֹן לִבּוֹ בָּטֻחַ בַּה'.
אמר רבא: כל היכי דדרשת להאי קרא, מרישיה לסיפיה מדריש - מסיפיה לרישיה - מדריש. מרישיה לסיפיה מדריש - משמועה רעה לא יירא מה טעם - נכון לבו בטח בה'. מסיפיה לרישיה מדריש: נכון לבו בטח בה' - משמועה רעה לא יירא. ...
יהודה בר נתן הוה שקיל ואזיל בתריה דרב המנונא, אתנח. אמר ליה: יסורים בעי ההוא גברא לאתויי אנפשיה?! דכתיב (איוב ג) כי פחד פחדתי ויאתיני ואשר יגרתי יבא לי".
מנין היתה להלל הזקן אותה הבטחה שאין הצווחה בתוך ביתו?
בפשטות, את זה בדיוק בא רבא לבאר. שכיון שהיה לבו מלא בטחון בה' ידע שלא יאונה לו כל רע. וכך מבואר גם בפסוק הבא אחר הפסוק שהביאה הגמרא: (תהלים קיב, ח) "סָמוּךְ לִבּוֹ לֹא יִירָא עַד אֲשֶׁר יִרְאֶה בְצָרָיו".
וכך אמנם אמרו על הלל במסכת ביצה דף טז ע"א:
"אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו, שכל מעשיו לשם שמים. שנאמר (תהלים סח) ברוך ה' יום יום".
ופירש רש"י: "לשם שמים – [ו]בוטח שתזדמן לו נאה לשבת". [תוספת ו' החיבור היא מגירסת רש"י שעל הרי"ף].
הרי שהלל הזקן היה מצויין במידת הביטחון.
אמנם בפסוק האחרון שבאותו מזמור מבוארת סיבה נוספת לבטחונו של הלל.
(תהלים קיב, י) רָשָׁע יִרְאֶה וְכָעָס, שִׁנָּיו יַחֲרֹק וְנָמָס.
כלומר, ההיפך של אותו שנאמר עליו ברישא ש"משמועה רעה לא יירא", הוא אותו רשע שרואה וכועס, חורק שיניו ונמס.
הלל היה רחוק כרחוק מזרח ממערב מדמות אותו רשע. הוי אומר שהרישא עוסקת בדיוק באדם כמותו.
