הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה

ביאור המושג: "קסבר"

ברכות סג ע"ב

ואמרו לאחינו שבגולה: אם שומעין - מוטב, ואם לאו - יעלו להר, אחיה יבנה מזבח, חנניה ינגן בכנור, ויכפרו כולם ויאמרו: אין להם חלק באלהי ישראל. מיד געו כל העם בבכיה ואמרו: חס ושלום! יש לנו חלק באלהי ישראל. וכל כך למה? - משום שנאמר +ישעיהו ב'+ כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים. בשלמא הוא מטהר והם מטמאין - לחומרא, אלא הוא מטמא והם מטהרין, היכי הוי?
והא תניא: חכם שטמא - אין חברו רשאי לטהר, אסר - אין חברו רשאי להתיר! - קסברי: כי היכי דלא נגררו בתריה. 
 
1.
הגמרא מביאה ברייתא שממנה לומדים שאם חכם טימא או אסר אין חברו רשאי לטהר ולהתיר וקשה [בסיפור שמובא בסוגיה שמתחילה בעמוד א] כיצד חנינא טימא והם טיהרו.

2.
עונה הגמרא, שהיה מותר להם לטהר כדי שבני הגולה לא יפסקו וילכו בדרכו של חנינא שעיבר שנים וקבע חודשים בחוץ לארץ.

3.
שולחן ערוך יורה דעה הלכות כבוד רבו ותלמיד חכם סימן רמב סעיף לא:

כל תלמיד חכם שדעותיו מכוונות אינו מדבר בפני מי שגדול ממנו בחכמה, אעפ"י שלא למד ממנו כלום. הגה: ע] ואין לאדם (טז) להורות מט עד ארבעים שנה, נ אם יש נא גדול ממנו בעיר, אף על פי שאינו רבו. (ב"י בשם הר"ן וסמ"ק ורש"י פרק הנחנקין). עא] נב
חכם שאסר, נג אין חבירו רשאי נד להתיר עב] משקול הדעת, נה אבל אם יש לו נו קבלה שטעה, (רבינו ירוחם בשם י"א). עג] או שטעה נז (יז) בדבר משנה, (יח) יוכל להתיר. (הר"ן פ"ק דעבודת כוכבים בשם ראב"ד ורשב"א ורמב"ן ז"ל ותוס' ורא"ש ור' ירוחם סוף נתיב ב'). נח (יט) עד]
ואפילו אם טעה בשקול הדעת, יכול לישא וליתן עם המורה עד שיחזור בו. (סברת הר"ן). עה] <יז> ולכן אין איסור לשואל (לשאול) לשני (שם במרדכי ואגודה ותוס' ורא"ש ור' ירוחם שם), עו] ובלבד שיודיע אותו שכבר הורה הראשון לאסור. (רבינו ירוחם נתיב ב' ותוס' ורא"ש). נט עז] <יח> ואפילו אם התיר הראשון וכבר חלה הוראתו, (כ) אין לשני לאסור מכח שקול הדעת. (כן משמע באשיר"י פרק קמא דע"א). עח] וכל זה באותה הוראה עצמה, ס אבל (כא) במעשה אחר, פשיטא שיכול להורות מה שנראה אליו. (מהרי"ק שורש קע"ב /קע"א/ וחדושי רשב"א וע"פ).

השולחן ערוך פוסק כנאמר בברייתא.

4.
הרמב"ם לא מזכיר כלל דין זה ותמהו על כך הפרשנים. ראה ב"מתיבתא", "ילקוט ביאורים", עמודים שס-שסא.

5.
מסביר ה"ערוך לשלחן" שבימינו שהכל נכתב בספרים [ש"ס ופוסקים] ותמיד נמצא אפשרות להביא הוכחה להיתר, ואין חכם בימינו שיתיר רק מכח סברא בעלמא מה שאסר חברו – שעל זה מדברת הסוגיה.

6.
בכל אופן לגבי פשט הסוגיה משמע שהיה מותר לחכמים להתיר את מה שנאסר על ידי חכם אחר מנימוק רעיוני. ומדוע השלחן ערוך אסר זאת [הוא לא מתייחס כלל לנימוק שבסוגייתנו]?

7.
עונה על כך ב"פתח עיניים" [לחיד"א] שלשון הגמרא "קסברי" משמע שאין זו הלכה [מה שהתירו את מה שאסר חכם אחר]. וצריך לומר שאת הביטוי "קסברי" שיבץ "עורך הגמרא" בסוגייתנו כדי להכריע שאין הלכה כאותם חכמים.

8.
יד מלאכי כללי התלמוד כלל תקמח:

קסבר, משמעותו הוא דאיהו לגרמיה קסבר כך ולית הלכתא כוותיה וביתר שאת היכא דיהיב טעמא לשתי ברייתות ובחדא מינייהו נקט בסתם מ"ט דכתיב וכו' ובאידך נקט מ"ט קסבר וכו', כ"כ הר"ב שער יוסף על הוריות דף ק"ה ובריש ע"ב כתב דדקדוק זה דומה קצת לר"פ קרא אשכח ודרש דלית הלכתא הכי ע"ש
ואני המך כבר כתבתי למעלה דהך כללא דקרא אשכח ודרש לאו בר סמכא הוא ע"ש ולדידי טפי הוה ליה למדמייה לאמר לך ר' פלוני דכתיבנא באות האלף משמיה דמרן ושמות בארץ דהכוונה היא דאמורא הוא דמתרץ לנפשיה הכי אבל הש"ס לא ס"ל הכי ע"ש ומה גם דאיהו גופיה בדף מ' סוף ע"ג קיימו וקבלו ולא בטלו להדין דיוקא מסברא דנפשיה אלא דלפי האמת לא הא ולא הא צריכי דהא אשכחנא סעד לדבריו מהתוס' ז"ל בפרק כיצד צולין דף פ"א א' שכתבו בהדיא קסבר רבי יוסי מכאן ולהבא היא מטמאה פירוש ואנן סבירא לן כרבנן דלמפרע מטמאה וכ"כ רש"י שם והגם דההיא לא הוי מצד דקדוק הלשון אלא מצד הענין הוא דהוכרחו לפרש כן כמו שיתבאר למעיין שם מ"מ נקוט מיהא דאף אנן בדידן מצינן לדיוקי אבל אנן לא סבירא לן הכי וכן יש לדייק עוד ממ"ש מרן בכ"מ ספ"א מהלכות תרומות בשם הסמ"ג שכתב לדעת הרמב"ם דמדמתרץ הנח לתרומה בזמן הזה דרבנן ואינו אומר קסבר משמע שסובר שכך הלכה ע"כ מבואר שפיר דאי הוה אמר קסבר לית הלכתא הכי וכדברי הרב הנ"ל וכעין זה מצאתי להמרדכי ז"ל בסוף עירובין דף רכ"ו ב' שכתב דמדקאמר רב לא תני פתוחות משמע איהו לא תני אבל אנן תנינן ע"כ ועיין בספר שושנים לדוד פ"ז דסנהדרין משנה ד' ועוד ע"ש ריש שבועות שדייק גם הוא כהר"ב שער יוסף:

8.1
וכן:
אנציקלופדיה תלמודית כרך ט, [הלכה] טור שכו:

"קסבר" משמעו שזו סברת אותו תנא או אמורא, אבל אין הלכה כן

8.2
משמע מדבריהם כפי שאמרנו לעיל שאין הלכה כאותה דעה שעליה נאמר "קסבר".

8.3
ויש להדגיש: מדובר רק כאשר הביטוי מובא כתרוץ לשיטה מסויימת ואין המשך דיון – כבסוגייתנו. אבל פעמים רבות כאשר הגמרא דנה במחלוקות שונות היא מציינת על כל שיטה "קסבר..." כדי לדון בדבריו. במקרה כזה הרי הביטוי "קסבר" מוזכר אצל שני צדדי המחלוקת, וממילא ברור שדעה אחת כן תיפסק להלכה.