הריגת רודף / הרב הלל בן שלמה
ברכות נח ע"א
בגמרא מסופר על רבי שילא שהרג אדם, שרצה להלשין עליו למלכות, על שקרא לגויים "חמורים". בגמרא להלן (סב,ב) מסופר על דוד שאמר לשאול המלך שרדף אחריו להורגו, כי מן התורה הוא בן הריגה, משום שהוא רודף אחריו להורגו, אלא שהצניעות שהיתה בו, היא שחסה עליו. בשני המקומות מבואר טעם הריגת הרודף, על פי הכלל "הבא להרגך – השכם להרגו".
מאחר שדוד לא הרג את שאול, נראה לכאורה, כי אין חיוב להרוג את הרודף, אלא זוהי רשות בלבד. אמנם, מלשון הרמב"ם (רוצח ושמירת הנפש א,ו)משתמע שאין זו רשות, אלא חובה: "הרודף אחר חבירו להרגו, אפילו היה הרודף קטן, הרי כל ישראל מצווין להציל הנרדף מיד הרודף ואפילו בנפשו של רודף". אף אם נאמר, כי יש לחלק בין האדם הנרדף, שהוא רשאי להחמיר על עצמו ולהימנע מלהרוג את הרודף אחריו, יש לשאול לפי הרמב"ם, מדוע מנע דוד מאנשיו לפגוע לשאול, מאחר שכל ישראל מצווים להרוג את הרודף?
נראה, כי דברי דוד על שאול "כי משיח ה' הוא", מהווים את הסיבה להימנעותו: מאחר שה' בחר בו למלך על ישראל, הרי שיש בהריגתו משום פגיעה בדבר הנביא אשר משחו למלך על ישראל. אמנם, מדברי הגמרא שהצניעות היא שחסה עליו, נראה שדוד נמנע מלפגוע בו, וחש יראת כבוד כלפיו, בגלל צניעותו המיוחדת, וכך מופיע בבמדבר רבה (ד,כ): "אמר דוד לית אריך מנגע בהא גופא צניעה".
המאירי מביא מי שמדקדק, מכך שרבי שילא הרג את המוסר כשראה שרוצה להלשין עליו, ולא הרגו כעונש על ההלשנה הקודמת עליו (על שהלקהו כעונש על שבעל גויה), שאין הורגים כענישה על מסירה שהיתה, אלא רק על סכנה עתידית. אולם המאירי מסכם, שבעניינים אלו אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות (שהרי פעמים רבות, ללא ענישה על העבר, הפושע יחזור ויבצע את מעשהו, וגם לא תהיה הרתעה לאחרים).
