לבינה והיזמי והיגי
שבת ז ע"א
"אמר רבה בר שילא אמר רב חסדא: לבינה זקופה ברשות הרבים, וזרק וטח בפניה - חייב, על גבה - פטור.
אביי ורבא דאמרי תרוייהו: והוא שגבוה שלשה, דלא דרסי לה רבים. אבל היזמי והיגי, אף על גב דלא גביהי שלשה.
וחייא בר רב אמר: אפילו היזמי והיגי, אבל צואה לא".
אביי ורבא עסקו בדברי רב חסדא, וביארו שאין בכלל דבריו קוצים כהיזמי והיגי, כי לא דורסים עליהם.
וקשה, הרי רב חסדא עצמו לא היה חושש והיה דורך על אותם היזמי והיגי, כך אמרו במסכת בבא קמא דף צא ע"ב:
"רב חסדא כד הוה מסגי ביני היזמי והגא, מדלי להו למאניה, אמר: זה מעלה ארוכה, וזה אינו מעלה ארוכה".
ורבא הכיר את רב חסדא כבר בצעירותו, ורב חסדא אף הציע לבתו להנשא לרבא, במסכת בבא בתרא דף יב ע"ב.
אלא שדקדקו אביי ורבא לומר: "דלא דרסי לה רבים", דוקא הרבים הם שאינם דורסים, אולם יחידי סגולה כרב חסדא אינם חוששים לדרוס, שכן צדיקים חביב עליהם ממונם יותר מגופם (מסכתות חולין דף צא ע"א; וסוטה דף יב ע"א).
עוד יש לחלק בין הליכה בשדה הבוּר ובאחו לבין הליכה ברשות הרבים כאשר קיימת אפשרות לעקוף את הקוצים.
כתב התוספות ד"ה וטח בפניה חייב:
"ריב"א פירש דאף למעלה מג' לא בעי שיהא בפני הלבינה וכותל ד' על ד', דכיון שרואה את הקרקע חשיב כמונח ע"ג קרקע.
וקשה לר"י דלעיל (דף ד.) כי פריך אמתניתין דפשט ידו והא בעיא עקירה והנחה מע"ג מקום ארבע לוקי מתניתין במחזיק החפץ בענין זה שרואה את פני הקרקע".
וריב"א יתרץ, כלשון מימרתו של רבא בכמה מקומות: "יציבא – בארעא; וגיורא – בשמי שמיא". הדבילה הדבוקה בצידי הלבינה היציבה נחשבת כמונחת בארץ. ואילו היד העומדת במקומה רק בארעיות נחשבת כמונפת באויר. כלשון הגמרא בכמה מקומות "מפני שהידים עסקניות הן".
ודומה לזה אמר רבי לרב לעיל בדף ג ע"א: "אינו דומה לידו. מאי טעמא? גופו נייח, ידו - לא נייח".
כתירוץ זה כתבו הרשב"א והתוספות רא"ש.
