סמוך למנחה
שבת ט ע"ב
"משנה. לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה עד שיתפלל... ולא לאכול...
גמרא. הי סמוך למנחה? אילימא למנחה גדולה...".
כתב הפני יהושע שבכל התלמוד לשון סמוך למנחה פירושו סמוך למנחה קטנה.
בכמה מקומות מוכח כך:
א) במשנה שבמסכת פסחים דף צט ע"ב, בברייתא באותו עמוד מבואר שמדובר מתשע שעות ולמעלה, וגם בדף קט ע"א שם מסיקה הגמרא שמדובר באותה משנה במנחה קטנה.
ב) במסכת ברכות דף כו ע"א "רבי יהודה אומר עד פלג המנחה", ובברייתא שם בעמוד ב' מפורש: "והיא אחת עשרה שעות חסר רביע".
ג) במסכת פאה פרק ד משנה ה: "שלש אבעיות ביום בשחר ובחצות ובמנחה".
לא יתכן שמדובר במנחה גדולה משום הקורבה לזמן הקודם שהוא בחצות.
ד) במסכת פסחים דף נ ע"ב:
"גמרא. מאי איריא ערבי פסחים? אפילו ערבי שבתות וערבי ימים טובים נמי! דתניא: העושה מלאכה בערבי שבתות וימים טובים, מן המנחה ולמעלה - אינו רואה סימן ברכה לעולם. - התם מן המנחה ולמעלה הוא דאסור, סמוך למנחה - לא. הכא – מחצות".
אילו היה מדובר במנחה גדולה הרי שסמוך למנחה הוא אכן חצות.
לפי זה קשה, למה אצלנו מעלה הגמרא אפשרות שמדובר במנחה גדולה?
אלא שמשנתנו שונה משאר המקומות, כי לשון: "סמוך למנחה – עד שיתפלל" משמע שאין לנקד לַמִּנְחָה, שפירושו המנחה הידועה – שהיא מנחה קטנה, אלא סמוך לְמִנְחָה, שפירושו הזמן הראוי לתפילת המנחה, כמוזכר מיד – "עד שיתפלל".
וכלשון רבי יהושע בן לוי בהמשך גמרתנו:
"כיון שהגיע זמן תפלת המנחה – אסור לאדם שיטעום כלום קודם שיתפלל תפלת המנחה".
דברי רבי יהושע בן לוי הם איפוא דברי המשנה עצמה כפי שהוא פירש אותה.
