הדוחק את השעה - אבשלום / הרב הלל בן שלמה

ברכות סד ע"א

בגמרא מובא, שכל הדוחק את השעה – שעה דוחקתו, וכל הנדחה מפני השעה – השעה נדחית מפניו. "הנדחה מפני השעה" מבואר בגמרא, שהכוונה היא לרבה ורב יוסף, שלמרות הכרעת חכמי ארץ ישראל שעל רב יוסף לעמוד בראשות הישיבה, משום שסיני עדיף על עוקר הרים, בכל זאת רב יוסף המתין ונתן לרבה להיות ראש הישיבה, ולבסוף רב יוסף עמד בראש, אחרי פטירת רבה. הגמרא אינה נותנת דוגמא למקרה הראשון, של "הדוחק את השעה", אולם רש"י נותן דוגמא לכך, מאבשלום שבקש למלוך בחזקה. נראה להבין מדברים אלו, כי לולא אבשלום ניסה למלוך בחזקה, הוא היה זוכה מצד עצמו למלוך, שהרי הוא היה הבן הגדול באותה שעה (וכפי שאנו מוצאים בתחילת מלכים בתיאור לגבי אדוניהו שהתנשא למלוך "ואותו ילדה אחרי אבשלום", שבאותה העת הוא היה הגדול מבין האחים).

אמנם, בספר דברי הימים דוד מספר, כי ה' אמר לו שייוולד לו בן ששמו יהיה שלמה, ושלום יהיה בימיו, והוא ימלוך תחתיו. לפי דברים אלו נראה לכאורה, כי אבשלום לא היה מיועד למלוך. אולם ייתכן לומר, כי רק בשלב זה דוד פירש את דברי הנבואה אשר נאמרו לו קודם לידת שלמה, כאשר דוד רצה לבנות את בית המקדש, וה' בישר לו שהוא לא יזכה לכך אלא בנו יזכה, כי הדברים מכוונים לשלמה. ייתכן, שבמהלך ימי חייו של אבשלום, דוד לא שלל את האפשרות שאבשלום ימלוך אחריו (אין אנו יודעים מתי דוד נשבע לבת שבע ששלמה ימלוך אחריו, וייתכן שהיה זה רק לאחר מיתת אבשלום). כך אנו מוצאים, שכאשר אבשלום הרג את אמנון, דוד מאמין לשמועה שכל בני המלך נהרגו, למרות שעל פי הבנה זו, אף שלמה נהרג עמהם (ואם על פי הנבואה שלמה הוא המולך אחריו, הרי שהנבואה אינה מתגשמת). כמו כן, כאשר דוד ברח מאבשלום הוא החזיר את ארון ה' לעיר, ואמר, שאם הוא ימצא חן בעיני ה', הוא יזכה לראות אותו ואת נווהו. מכאן, שאם הוא לא ימצא חן בעיני ה', הוא לא יזכה לחזור לראות עוד את ארון הברית, ומבחינתו אפשרות קיימת היא, שהארון יישאר בידי אבשלום, אשר יבנה את בית המקדש. במציאות זו, גם שמו של אבשלום יכול לרמז על השלום אשר יהיה בימיו. ייתכן לומר, שבגלל עצם קיומה של אפשרות זו, דוד המלך הזהיר מאוד את אנשיו, שלא לפגוע באבשלום.

בתחילת המסכת (ז,ב) נזכר, כי כשדוד ראה שאבשלום הוא "הרעה מתוך ביתו" עליה התנבא עליו השם, הוא שמח. יש הגורסים ששמחתו נבעה מכך, שסתם בן מרחם על אביו, ועל כן אין זו צרה כל כך גדולה, כמו עבד או ממזר, שאינו חס עליו. על פי דברינו ייתכן לומר, שדוד שמח שהרעה נובעת דווקא מאבשלום, משום שבעיניו נראה היה כי ישנה גם אפשרות של תיקון באבשלום עצמו; אפשרות שהוחמצה על ידו, משום שהוא דחק את השעה.