דיוק וחידוש ברש"י
מסכת ברכות דף לה
עמוד א
רש"י ד"ה אלא סברא הוא. דלתרווייהו אית להו פירכא למאן דתני כרם ויליף ברכה מז' המינים איכא פירכא שכן טעונים בכורים ולמאן דתני נטע רבעי איכא למפרך התינח מידי דבר נטיעה דלאו בר נטיעה מנלן אלא סברא הוא דכיון דנהנה צריך להודות למי שבראם:
רש"י בתחילת דבריו מביא מעין חזרה וסיכום על סוגית הגמרא, וכן בסוף דבריו משנה ממטבע לשון הגמרא "אסור לו לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה" ורש"י כותב "דכיון דנהנה צריך להודות למי שבראם" וע"כ נראה לפרש שכוונת רש"י להוסיף בביאורו על הגמרא, שלשון הגמרא מוכיח שכוונתה בסברא - על הברכה שלפני האכילה, שאסור להינות מהעולם הזה בלא ברכה, ומאחר שבתחילת סוגית הגמרא למצוא לימוד לברכות הנהנין לפני האכילה ואחר האכילה, מתחלת בק"ו מכשהוא שבע מברך וכו' ואחר כך ג"ש וכו', ועל פי מסקנת הגמרא שזה סברא ולא לימוד – נדחו לגמרי הלימודים הקודמים בגלל הפירכות שנאמרו בגמרא, ולכן רש"י חזר והביא בתחילת דבריו שהכל נדחה, ולכך הוסיף רש"י על דברי הגמרא שכמו שמסברא אסרינן לאכול בלא ברכה = וזה הברכה שלפני האכילה, והיא כמו נטילת רשות לאכול, ע"כ מוסיף רש"י שגם לאחר שנהנה צריך להודות למי שבראם, ומאוד מדויק גם ההבדל בין לשון הגמרא לגבי הברכה שלפניה, שנקטו לשון "העולם הזה" והכוונה לאוכל, והוא שייך לפני הברכה לה', כמו שכתוב בפסוק לה' הארץ ומלואה תבל ויושבי בה, ולאחר הברכה שהיא כמו שאמרנו "נטילת רשות" - והארץ ניתנת לבני האדם (וכמו שנראה בהמשך הגמרא) ולאחר האכילה ההודאה היא על בריאת הארץ (ולא על נתינתה) וכמו שרש"י אומר להודות "למי שבראם.
