הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
ביאור הביטוי: "רבי ורשב"ג" - כמי הלכה
שבת יט ע"א
תנו רבנן: אין מפליגין בספינה פחות משלשה ימים קודם לשבת. במה דברים אמורים - לדבר הרשות, אבל לדבר מצוה - שפיר דמי. ופוסק עמו על מנת לשבות, ואינו שובת, דברי רבי. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אינו צריך. ומצור לצידן, אפילו בערב שבת מותר.
1.
נימוקים שונים נתנו הפרשנים לדין של "אין מפליגין" – ראה "מתיבתא", הערה כג.
2.
מחלוקת בברייתא בין "רבי" לרשב"ג אם באותם מקרים שמותר להפליג בספינה [כך משמע בפשטות] זה דווקא אם "פוסק" עם בעלי הספינה שישבתו בשבת.
3.
רמב"ם הלכות שבת פרק כד הלכה ו:
מפליגין בים הגדול בערב שבת לדבר מצוה ופוסק עמו לשבות ואינו שובת, ומפירין נדרים בשבת בין לצורך שבת בין שלא לצורך ז שבת, ונשאלין לחכם על הנדרים שהן לצורך השבת ומתירין אף על פי שהיה להן פנאי להתירן קודם השבת שדברים אלו מצוה הן.
הרמב"ם פוסק כ"רבי" בברייתא [אמנם הוא מפרש את הברייתא שמדובר שאפילו בערב שבת מותר להפליג אם "פוסק עמו"].
4.
וכאן מתעוררת שאלה עקרונית מעניינת: מצד אחד - יש כלל "הלכה כרבי מחברו" ומצד שני יש כלל "הלכה כרשב"ג במשנתנו". נמצא ששני הכללים כאן סותרים זה את זה, ומדוע הרמב"ם פסק דווקא כ"רבי"?
5.
ים של שלמה מסכת בבא קמא פרק ה סימן לב (דיני ברירה):
... ומה שרצה הסמ"ג בהלכות תרומה (עשין קל"ג) לסייע לר"י.
לפי שבכל התלמוד פסק הרי"ף דלא אמרינן הלכה כר' אלא מחבירו, ולא כרשב"ג, שהיה אביו ורבו עכ"ל.
מהסמ"ג משמע ששיטת הרי"ף היא, שהלכה כרבי מחברו, אבל לא כנגד רשב"ג שהיה גם אביו וגם רבו של "רבי".
5.1
המשך דבריו:
ותימא לי, מה ראיה היא זו, דילמא בסוריא פליגי, שהיא מדרבנן. כמו שמוקי התלמוד בפ' השולח (גיטין דף מ"ז ע"ב) אליבא דרבה. דאמר התם אין קניין לגוי בא"י כו'. בפרט לפי הרמב"ם (שם שם, ה"י) דפסק התם כרבה, דאין קניין לגוי בא"י. וכן הביאו הטו"ר י"ד (סימן של"א). א"כ בע"כ איירי דוקא בסוריא, ולא בא"י, ועוד, אפילו את"ל דאיירי אף בא"י.
הוא דן בדין בסוגיה שם, שמדובר בדין "דרבנן"...
מניין לו להוכיח דהלכה כרשב"ג, אדרבה, נימא הלכה כת"ק, כדאיתא האי כללא בכל דוכתא. ובפרט הכא, דאקדמה דברי רבי לדברי אביו. אי לאו לאשמועינן דדברי רבי עיקר. ומשום הכי קבעו אותן בראש, כדרך כל ת"ק, שהוא עיקר למה של אחריו.
ומשום הכי פסק הרמב"ם (ה' שבת פכ"ד ה"ו) והסמ"ג (לאוין ס"ה) בפ"ק דשבת (י"ט ע"א) גבי ופוסק עמו לשבות כרבי. ולא כרשב"ג החולק עליו, ואמר שאינו צריך.
הוא מנמק את פסק הרמב"ם בסוגייתנו כ"רבי" נגד רשב"ג בכך, שדברי "רבי" מוזכרים לפני דברי רשב"ג, לפי הכלל, שהלכה כ"תנא קמא" כי דבריו הם העיקר. משמע מדבריו, שתמיד בברייתא [וכנראה אף במשנה] הלכה כ"תנא קמא" לא רק אם מדובר ב"סתם", כלומר כשדיעה ראשונה מוזכרת באופן סתמי ללא ציון שמו של החכם, אלא אפילו – כבסוגייתנו – כשמוזכר שמו של החכם ברישא, ודעת הרישא מוגדרת כ"תנא קמא". ועוד הוא מוסיף: מדוע "רבי" הוקדם לאביו רשב"ג, אלא בהכרח שבעל הברייתא מכריע כ"רבי".
5.2
המשך דבריו:
ועוד, בע"כ לא קאמר הרי"ף דהלכה כרשב"ג לגבי ר' אלא במידי דלא אפסקא, אבל היכא דאיפסק כבר, כגון לר"ת, דלא אמרינן ברירה, אין זה הכלל ראיה להיות הלכה כוותיה.
וכה"ג אמרינן בעירובין בפ' מי שהוציאוהו (עירובין דף מ"ו ע"ב) גבי הא דפסקינן הלכה כר"י לגבי ר"מ. והלכה כר' יוסי לגבי ר' יהודא. ה"מ היכא דלא אתמר. אבל היכא דאתמר אתמר כו'.
כאן הוא מוסיף עיקרון חשוב [שלא קשור ישירות לסוגייתנו] שגם מי שפוסק כרשב"ג נגד "רבי" זה רק אם אין בגמרא פסיקה מפורשת כ"רבי". כלל זה הוא עקרוני, שפסיקת הגמרא גוברת על כללי פסיקה נקודתיים בין תנאים.
