אי נמי לשיעורה
שבת כא ע"ב
"וכבתה אין זקוק לה?! ורמינהו: מצותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק. מאי לאו, דאי כבתה הדר מדליק לה!
- לא, דאי לא אדליק - מדליק. ואי נמי: לשיעורה".
דרך הגמרא להשתמש בביטוי אי נמי כאשר התירוצים השונים כולם אמת ואינם חולקים זה על זה (דלא כמשמע בדעת הר"י פורת החולק על ר"י, בתוספות ד"ה דאי).
גם כאן, שני התירוצים הם מקרים שונים בהם מבואר שקיים הבדל בין הדין לכתחילה לדין בדיעבד. לכתחילה על הנר לדלוק בכל משך הזמן שמתקיים בו פירסומי ניסא, מתחילת הזמן ועד לסופו. אולם בדיעבד די שיידלק במשך זמן כלשהו במשך זמן ההדלקה. ובלבד שיהיה פירסומי ניסא באותה הדלקה.
והמחלוקת היא רק בדיעבד, כאשר קיימת אפשרות לשוב ולהדליק, ולאחר שכבר נתקיימה מצוות ההדלקה (או מצוות ההנחה, למאן דאמר הנחה עושה מצוה).
למאן דאמר כבתה זקוק לה, אם כבה, ידליקו.
ולמאן דאמר כבתה אין זקוק לה, אם כבה הנר, בדיעבד אין חובה להדליקו שוב.
לפיכך הסברה נותנת שמי שבידו רק שמן מועט דינו כדין דיעבד, ויוכל להדליק בברכה. ודברי הגמרא "לשיעורה", פירושם שלכתחילה – "צריך ליתן שמן בנר כדי שתהיה דולקת והולכת עד שתכלה רגל מן השוק" כלשון הרמב"ם (הלכות מגילה וחנוכה ד, ה), אך אם אין לו די שמן, אין זה פוסל את ההדלקה. וזה דלא כדברי הפרי מגדים באשל אברהם סימן תרעב אות ו: "ונראה מי שאין לו שמן כשיעור חצי שעה ידליק בלא ברכה, כי ספק הוה תירוץ א' וב'".
גם אין טעם לחלק בין תחילת זמן ההדלקה לבין סופה, לכן אינו צריך להמתין ולהדליק רק בשעה שהשמן יוכל לדלוק עד לסוף זמן ההדלקה. ואדרבה, בתחילת זמן ההדלקה כבר נתחייב במצוה, וזריזין מקדימין למצוות, ואולי יִמָּצֵא לו שמן נוסף, או שיארע לו כמו בנס החנוכה.
