הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה
ביאור הביטוי: "חדא ועוד קאמר"
שבת כו ע"א
תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: אין מדליקין בצרי. מאי טעמא? אמר רבה: מתוך שריחו נודף, גזרה שמא יסתפק ממנו. אמר ליה אביי:
לימא מר: מפני שהוא עף! - חדא ועוד קאמר, חדא - מפני שהוא עף, ועוד: גזירה שמא יסתפק ממנו.
1.
מסוגייתנו משמע שגם אמוראים מנסחים את דבריהם בקיצור ולעיתים כוונתם היא "רק" להוסיף נימוק ולא לחלוק על נימוק ידוע, וזו היא משמעות הביטוי "חדא ועוד קאמר".
2.
ומעיר על כך:
יד מלאכי כללי התלמוד כלל רעז :
חדא ועוד קאמר, הדרך הוא שאינו אומר כן אלא על מתניתין או ברייתא
ומצאתי מחודש בפרק במה מדליקין - שבת דף כ"ו א' - דקאמר הכי על דברי אמורא דעלה דתניא שם ר' שמעון בן אלעזר אומר אין מדליקין בצרי קבעי תלמודא מאי טעמא ומהדר רבא מתוך שריחו נודף גזירה שמא יסתפק ממנו וא"ל אביי לימא מר מפני שהוא עף ומשני חדא ועוד קאמר חדא מפני שהוא עף ועוד גזירה שמא יסתפק ממנו ע"כ הרי דאף באמורא מצינו כן והוא חידוש גדול דהא קי"ל דדרך האמורא לפרש:
למעשה נראה שהוא נשאר בקושיה על העיקרון שאמורא מפרט בדבריו ולא מקצר. בכל אופן צריך לחפש הסבר לחריגה בסוגייתנו.
3.
ונראה לומר, שבסוגייתנו רבה בא לנמק את דברי רבי שמעון בן אלעזר בברייתא, ויתכן אף שהוא אמר זאת על סמך מסורת שהיתה בידו שזהו נימוקו של התנא בברייתא, ולכן גם הביטוי "ועוד..." מתייחס לברייתא, מדוע היא לא הביאה את הנימוק של "מפני שהוא עף". ומיושבת קושית ה"יד מלאכי".
4.
ביטוי זה "חדא ועוד קאמר" - 19 מופעים בש"ס
5.
לדוגמא:
מסכת בכורות דף כח עמוד ב:
מתני'. ומעשה בפרה שניטלה האם שלה והאכילה רבי טרפון לכלבים; ובא מעשה לפני חכמים ביבנה והתירוה (ואמר) +מסורת הש"ס: [שאמר]+ תודוס הרופא: אין פרה וחזירה יוצאה מאלכסנדריא של מצרים שאין חותכין האם שלה בשביל שלא תלד. אמר רבי טרפון: הלכה חמורך טרפון! אמר לו ר' עקיבא: ר' טרפון, אתה מומחה לב"ד - וכל המומחה לב"ד פטור מלשלם.
גמ'. ותיפוק ליה דטעה בדבר משנה, וטעה בדבר משנה חוזר! חדא ועוד קאמר, חדא - דטעה בדבר משנה חוזר, ועוד א"נ בשיקול הדעת טעיתה - מומחה לב"ד אתה, וכל המומחה לב"ד פטור מלשלם.
בדוגמא לעיל הביטוי "חדא ועוד קאמר" מתייחס לדברי המשנה [ומתאים לכלל של ה"יד מלאכי"].
6.
ההלכה בסוגייתנו:
רמב"ם הלכות שבת פרק ה הלכה י:
אין מדליקין בעטרן מפני שריחו רע שמא יניחנו ויצא וחובה עליו לישב כ לאור הנר,
ולא בצרי מפני שריחו טוב שמא יקח ממנו מן הנר ועוד ל מפני שהוא עף, ולא בנפט לבן ואפילו בחול מפני שהוא עף ויבא לידי סכנה.
הרמב"ם מביא את שני הנימוקים בגמרא מדוע אין מדליקין בצרי. מדוע הוא מביא את שני הנימוקים?
ראה בפרשנים בסוגייתנו שהפירוש של "מפני שהוא עף" מתאים לא רק לשבת אלא גם ליום חול – אולם לא כך משמע מהרמב"ם.
7.
בכל מקרה חשוב להדגיש, שהביטוי "חדא ועוד" משמעו – בדרך כלל - ששני הנימוקים מסכימים זה עם זה ואין מחלוקת ביניהם.
8.
אולם יש אומרים [בספר "דברי סופרים", ערך "חדא ועוד קאמר", כרך ב, עמוד כ] שמשמעות הביטוי הנ"ל הוא שדווקא הטעם המפורש הוא אינו עיקר ההסבר [ודומה לעיקרון של "חיסורי מחסרא" – "דברי סופרים", שם].
8.1
ההסבר הנ"ל [בסעיף 8] לא מתאים לפי הרמב"ם לעיל. אולם הסבר זה כן מתאים לפי אותם ראשונים שאומרים שהנימוק שרבה לא אמר - "מפני שהוא עף" - חל גם ביום חול הרי שזהו איסור מקיף יותר ולכן הוא החשוב יותר.
9.
ונראה להוסיף
הגמרא מסמיכה לדין של רבה ואביי סיפור:
ההיא חמתא דהות סניאה לה לכלתה, אמרה לה: זיל איקשיט במשחא דאפרסמא. אזלא איקשיט. כי אתת, אמרה לה: זיל איתלי שרגא! אזלא אתלא שרגא, אינפח בה נורא ואכלתה
זהו סיפור "קשה" שחותנת גרמה למותה של כלתה על ידי הצרי [האפרסמון] שניצוץ מהנר הדליק את שמן האפרסמון שהיה מרוח על גופה. וזה מתאים לדברי אביי "מפני שהוא עף", אמנם אביי התכוון לשמן צרי שאחרי שנדלק הוא עף, ואילו בסיפור מדובר שהאש עפה והדליקה את הצרי [אפרסמון], אבל מדובר באותו רעיון.
9.1
ולכן נראה שרבה לא אמר טעם זה בדברי הברייתא אלא רק את הטעם של "גזירה שמא יסתפק ממנו", ויתכן אף שרבה אמר את נימוקו אחרי שהכיר את ה"סיפור" והא רומז לנו שהוא לא מקבל את הסיפור ולא מאשר את ההתנהגות של אותה חותנת, ואילו "עורך הגמרא" כתב את הסיפור אחרי הדיון בדברי רבה ואביי כדי ללמדנו שאין קשר [ואולי ניתן להסביר את הסיפור באופן אחר ולא כפשוטו].
