בין השמשות ספק דרבנן הוא
שבת לד ע"א - לה ע"ב
בין השמשות ספקא הוא, וספקא דרבנן לקולא".
וכתב רש"י: "הכי גרסינן: ספקא דרבנן היא - כלומר: הא מילתא דמספקא לן אי בין השמשות יממא או ליליא - במילתא דרבנן איתרע לן, בעירובי תחומין דרבנן, וכל ספקא דרבנן – לקולא".
למרות שרש"י גרס את המילה: "דרבנן" אין הוא מפרש כמשמעות המילים שהספק עצמו הוא דרבנן, אלא שענין העירוב שבו אנו דנים, הוא דרבנן.
רש"י לשיטתו כתב גם בדף לד ע"ב ד"ה למאי הילכתא: "בשלמא ספק כולו מן היום - איכא למימר לענין מוצאי שבת להביא אשם תלוי". כלומר שיש פה ספק אמיתי מהתורה, לכן מביאים עליו אשם תלוי.
וכך כתב רש"י בדף לה ע"א ד"ה בשלמא: "כי אמר הלכה כר' יהודה לענין שבת - איכא למימר דלחומרא אמרה, ובערב שבת אמר, שאם עשה בו מלאכה - מביא אשם תלוי".
וכן כתב הר"ן על הרי"ף במסכת שבת דף טו ע"א, על הזמן שאחר השקיעה: "ובין השמשות ספק כרת הוא וחייב אשם תלוי".
וכך כתב בביאור הלכה סימן רסא סעיף ב ד"ה י"א שצריך: "תיכף משתשקע החמה דהיינו משעה שנכסה החמה לעינינו הוא בכלל בהש"מ ויש בזה ספק איסור סקילה".
וקשה, שאמרו לקמן בדף לה ע"א: "אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: הלכה כרבי יהודה לענין שבת, והלכה כרבי יוסי לענין תרומה. בשלמא הלכה כרבי יהודה לענין שבת - לחומרא, אבל לענין תרומה מאי היא? אילימא לטבילה - ספקא היא! אלא לאכילת תרומה, דלא אכלי כהנים תרומה עד דשלים בין השמשות דרבי יוסי". ולמה לא אמר רבי יוחנן בפשטות שהלכה כרבי יהודה, לשם מה לו להזכיר חומרה כרבי יוסי, הרי רבי יהודה עצמו מחמיר גם בתרומה.
כדי לתרץ זאת כתב רש"י בתחילת דף לה ע"ב: "אלא לאכילה - וכולה מילתא דר' יוחנן לחומרא, דלא תימא כי שלים בין השמשות דר' יהודה ליליא הוא, וניכול, וממילא נמי לענין מוצאי שבת לא אמרינן כר' יהודה, דנימא דר' יוסי ליליא הוא ושרי". משמעות דבריו שרבי יוסי בכל זאת מחמיר יותר מרבי יהודה, כי בין השמשות שלו מתחיל אחר בין השמשות דרבי יהודה.
וקשה, הרי אמרו בע"א: "קא משמע לן: דשלים בין השמשות דרבי יהודה, והדר מתחיל בין השמשות דרבי יוסי", כלומר שבין השמשות דרבי יוסי מתחיל מיד בסוף בין השמשות דרבי יהודה, והוא הרי כהרף עין ואי אפשר לעמוד עליו. אם כן אין שום חידוש הלכה למעשה בהזכרת שיטת רבי יוסי.
אבל כתב בשו"ת רדב"ז חלק ה סימן ו (ועסק בזה גם בסימן סט שם):
"תשובה: צריך להקדים לכם תחילה כי הזמן נחלק ליום ולילה, ובין השמשות כהרף עין זה נכנס וזה יוצא לדעת ר' יוסי, וחכמים החמירו והמשיכו זמן בין השמשות משתשקע החמה עד שיצאו ג' כוכבים בינונים, ומטילין אותו לחומרא. ובזה דבר רבינו ז"ל {הרמב"ם} בהלכות שבת. אבל לדעת איזה זמן נקרא יום ואיזה זמן נקרא לילה זה תלוי במאי דאמרינן בגמרא כוכב א' יום שנים בין השמשות שלשה ודאי לילה".
לדברי הרדב"ז לשון הגמרא הוא כפשוטו, שגם לדעות המחמירים בבין השמשות, כגון לרבי יהודה המחמיר לדעת רבה מהשקיעה, אין זו אלא חומרא דרבנן. ומהתורה רק יש ספק רק בשני כוכבים, כדברי שמואל בדף לה ע"ב.
את זאת הוכיח הרדב"ז מתוך דברי הרמב"ם שהביא השואל מהלכות קידוש החודש ב הלכה ט: "ראוהו בית דין עצמן בסוף יום תשעה ועשרים, אם עדיין לא יצא כוכב בליל שלשים, בית דין אומרים מקודש מקודש שעדיין יום הוא". מבואר שגם אחר השקיעה, כל עוד אין בית דין רואים כוכבים זהו יום גמור ומקדשים את היום הקודם.
דין זה מבואר במשנה במסכת ראש השנה דף כה ע"ב: "ראוהו בית דין וכל ישראל, נחקרו העדים, ולא הספיקו לומר מקודש עד שחשיכה - הרי זה מעובר". כלומר שאם אמרו מקודש קידשוהו. והרי לעולם הלבנה נראית רק אחר השקיעה, כמו שאמרו במסכת ראש השנה פרק ב משנה ו: "כיצד בודקין את העדים... כיצד ראית את הלבנה לפני החמה... אם אמר לפני החמה לא אמר כלום". ובמסכת ראש השנה דף כג ע"ב: "מעולם לא ראתה חמה פגימתה של לבנה".
ולא החמירו חכמים בקידוש החודש כי בית דין זריזים הם. וכל חומרות התנאים לענין בין השמשות לא נאמרו אלא משום חומרא דשבת.
וכך מפורש בפירוש המשנה לרמב"ם במסכת ראש השנה פרק ג משנה א:
"וממה שאתה צריך לדעת שהחדש שנראה בזמנו שהוא בסוף יום עשרים ותשעה ונשאר שהות ביום כדי לומר מקודש מקודש קודם צאת הכוכבים הרי זה מותר אף על פי שכבר שקעה חמה, לפי שאין לילה אצלינו אלא צאת הכוכבים כמו שביארנו בשני דשבת".
הרמב"ם ציין לפירושו למשניות במסכת שבת סוף פרק ב בנדפס מתוך מהדורותיו הראשונות: "ודע כי אחר ביאת השמש עד שיראה כוכב אחד מן הכוכבים הבינונים נקרא יום, וכשיראה כוכב אחד עד שיהיו ב' כוכבים".
וכך כתב גם בפירושו למסכת מגילה פרק ב משנה ד. וכמפורש במשנה שם בדף כ ע"ב שכל היום כשר מעלות השחר, וביארו בגמרא שנלמד מהפסוק "מעלות השחר עד צאת הכוכבים". וחכמים הם שהחמירו.
אבל במהדורתו האחרונה תיקן הרמב"ם בפירושו למסכת שבת סוף פרק ב, וכתב: "ודע שמאחורי שקיעת החמה עד שייראו שלושה כוכבים בינוניים בגדלם ואורם הוא זמן בין השמשות, וכשייראו שלשה הרי זה לילה ודאי, וכלל הוא אצלינו שבין השמשות ספק".
והיינו כנ"ל, שחכמים החמירו לענין שבת לעשותו כספק.
למרות הגהתו, לא שינה הרמב"ם את הפנייתו בפירושו למסכת ראש השנה.
וכן כתב התוספות במסכת פסחים דף ב ע"א:
"והא קיימא לן עד צאת הכוכבים יממא הוא - אומר ר"י דפשיטא ליה לגמרא דעד צאת הכוכבים יממא משום דמסקינן בספ"ב דמגילה (דף כ:) דמעלות השחר יום הוא דכתיב ואנחנו עושים במלאכה מעלות השחר עד צאת הכוכבים ואומר והיה לנו הלילה משמר והיום מלאכה ומהתם נמי מוכח דעד צאת הכוכבים יום הוא". אלא שבהמשך כתב שחוששים לכוכבים מהשקיעה. וכך כתבו עוד ראשונים.
לפי דברי הרדב"ז מבואר שפסק רבי יוחנן דוקא כרבי יוסי לענין אכילת תרומה משום שאינו מספק, ואם אכלה הכהן לפני צאת הכוכבים לוקה.
ואף על פי כן אמר רבא שגם אם זה שעירב עליו מבעוד יום, נאכל עירובו בין השמשות – קנה, משום שכיון שעשו חכמים את בין השמשות כספק, נחשב לענין מילי דרבנן כספק גמור, גם לקולא.
