מאת: הרב יהודה קוק
מחבר ספר "נופת צופים"

אימת מפגיע על ארי

שבת עז ע"ב

אימת מפגיע על ארי, ופירש"י מפגיע, חיה קטנה וקולה גדול ושומע וירא שתהא בריה גדולה ובורח.

ויעוי' ב"בן יהוידע" דבי' באופ"א, דכ' וז"ל, אך העולם אומרים מפגיע זה מין חיה שקורין בלשון ערבי ני"ץ, והוא כמו חתול וכו', ויש לה בכפות ידיה בכל כף יותר משלשים ציפוניים קטנים וחדים מאוד יותר מסכין, וכשרואה הארי קופץ עליו ויושב על כתיפיו, ומשם עולה על גולגלתו של הארי וחופר בו בציפורניים החדים שלו עד שנוקב עצם הגולגולת ומוצא המוח ואוכלו, והארי מפיל עצמו לארץ בעת שרוכב זה על כתיפו כדי לרומסו, ולא יכול לו כי זה הני"ץ תיכף נשמט לצידו השני, ובמעט רגעים גומר מלאכתו בציפורניו, וזאת החיה נקראת בלשון חכמינו ז"ל בשם מפגיע, וזה מתיישב יותר מפירש"י, וכו'. ויש בני אדם שהעידו שראו בעיניהם מעשיו הנזכר שעשה בארי אצל שר אחד שהביא שניהם לשחק בם, עכ"ל הבן איש חי יעו"ש.

ובאמת דכ"כ להדיא בריטב"א הכא וז"ל, מין עוף ועולה על הארי ומנקר לו בראשו, עכ"ל ע"ש. והוא ממש כש"כ הבן א"ח. ויעוי' בשפ"א דהק' על רש"י בזה"ל, אינו מובן, דמנ"ל דמה"ט הוא דילמא משאר בריות אף שקולם גדול אין מתיירא אלא ממפגיע דוקא מפני שכך הטבע שלו, עכ"ל ע"ש. אולם לריטב"א ולבא"ש אכן י"ל דמתיירא דוקא מהמפגיע מתוך שמנקר לו מוחו ולא שמפחד מקולה שמא הוי בריא "גדולה" וכו', ודו"ק.

והנה יעוי' בפ' ויחי (מט', ט') דכ' גור אריה יהודה מטרף בני עלית, כרע רבץ כאריה וכלביא מי יקימנו. ויעו"ש בתרג"א שכ' וז"ל, ינוח ישרי בתקוף כאריא וכליתא ולית מלכו דתזעזעיניה, עכ"ל ע"ש. והיינו דאין מי שיכול "לזעזע" את האריה והלביא מכל הבע"ח. וכן יעו"ש באבן עזרא שכ' וז"ל, כרע רבץ כאריה שמנהג האריה אחר שטרף ישב על כרעיו וירבץ ואילו היה עובר כל מין חיות לא יקום מפניהם שיברח, עכ"ל ע"ש. וכן יעו"ש בספורנו שכ' וז"ל, וכלביא מי יקימנו, כן יהיה במלכותו לעתיד שירבץ כלביא ולא יהיה מי שיוכל להטיל עליו אימה כדי שיקימנו ממקומו מחמת יראה, עכ"ל ע"ש.

וצ"ע מהגמ' הכא בין לרש"י ובין לבן איש חי, דמבואר דאימת מפגיע על ארי, וא"כ איכא בעל חי שיוכל להטיל אימתו על הארי ועי"ז בורח, וצ"ע. וע"ע בספ"ק דברכות (יב:) דא"ר יהודה בר זבידא ביקשו לקבוע פ' בלק בק"ש משום דכ' ביה כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו, ופירש"י דדמי לבשכבך ובקומך שהקב"ה שומרנו בשכבנו ובקומינו לשכב שלוים ושקטים כארי וכלביא, עכ"ל ע"ש. ויל"ע כנ"ל הא אכתי מפחדים מן ה"מפגיע". אולם מהא ל"ק, די"ל דבעלמא ה"ה "שקטים ושלוים" דלא שכיח שיבא אצלהם ה"מפגיע", ורק בדכ' דאין בעל חי שיכול להטיל עליהם אימה הוא דצ"ע