אוצרות הדף היומי
הרב אברהם מרדכי וינשטוק
פורסם ב"המבשר תורני"
"דאיבעי ליה לפרושיה ליה"
מי נושא בעול הוצאותיו של משולח
הנהלת מוסד תורני נכבד, הגיעה למסקנה שעל מנת לצמצם את קשיי התקציב, עליהם לשלוח משולח שיסע עבורם חול"ה, ויציג את מוסדם החשוב בפני נדיבי עם שיוזילו מכיסם למענו. כך עשו, ונדברו עם משולח ידוע שאת מסעו הבא יקדיש עבור מוסדם. דרכם של משולחים שעושים מלאכתם בתמורה לאחוז מסוים מסך התרומות אותן יצליחו לאסוף, ואף המוסד דנן סיכם עם אותו משולח מה יהא גובה האחוז שיקבל בתמורה למאמציו. לא ארכו הימים, והמשולח עלה על מטוס לטובת אותו מוסד. שהה בחו"ל מספר שבועות, התדפק על דלתותיהם של נדיבים רבים, ובסיומן שב ארצה. בשובו ממסעו, הביא עמו את שקיבץ וליקט עבור המוסד, ובאותו מעמד הופרש עבורו אותו חלק עליו סוכם מראש. אלא שכאן התגלע הויכוח, כשהמשולח טען,
שעל המוסד להוסיף לו אף את הוצאות הדרך – עלות כרטיסי הטיסה והשהות בחו"ל, שכן הנוהג שהוצאות אלו אינן נכללות בתוך האחוזים שגובה המשולח בשכרו. לעומתו טענה הנהלת המוסד,
שלא התנו עימו שיוסיפו לו על שכרו את דמי הוצאות אלו, ולפיכך הן נכללות בתוך מה שקיבל. משלא הצליחו ליישב ביניהם את ההדורים, פנו אל הגאון רבי נתן גשטטנר שליט"א (שו"ת "להורות נתן", חלק חושן משפט סימן קל).
כעין שאלה זו מצינו כבר ב"תרומת הדשן" (סימן שכג), הדן בראובן ששכר את שמעון למסור מכתבים ללוי הנמצא במדינה פלונית, וקצב בשכרו עשרה זהובים. עוד לפני ששמעון יצא לדרך, כבר עזב ראובן את העיר והלך לעיר אחרת, ולפיכך משעמד שמעון לעזוב את העיר אל מדינת לוי, אמר לשניים מבני העיר, ראו, ראובן שכרני להוביל את מכתביו ללוי בשכר עשרה זהובים, ברם אני מעוניין שישלם לי גם את הוצאות הדרך הלוך-וחזור, בנוסף על עשרת הזהובים. כשחזר לעיר, בא אל ראובן לקבל את כשרו, וכפי שהודיע מראש תבע גם את הוצאות הדרך. אך ראובן ששמע את הטענות השיב,
שאת ההוצאות לא הסכים לתת – אך לכן קצב מראש את שכרו של שמעון לעשרה זהובים למרות שזהו סכום גבוה יותר משהיה ראוי לקבל, שכן השכר המקובל לשליחות זו הוא שבעה זהובים. לעומתו טען שמעון, שהדרך שהשליח מקבל מלבד שכרו גם את הוצאות את הדרך.
ופסק ב"תרומת הדשן",
שאף שגם ראובן מודה שהמנהג לתת לשליח את הוצאותיו, מכל מקום הדין עימו - שכן הדמים מודיעים שאינו צריך לשלם לשמעון את הוצאותיו, שהרי אף הוא מודה שלא מקובל לקבל שכר כה גובה על שליחות מעין זו.
והנה בסוגייתנו מבואר, שבמקום שהמנהג שאריס המעבד שדה תבואה זכאי לבד משכרו לקבל גם את פירות האילן הגדלים בתוך השדה - אף שגדלים מעצמם ואין עליו לטרוח בגידולם. ואף במקום שהמנהג שהאריס מקבל שני שלישים מתבואת השדה ונותן לבעל הבית שליש, ואמר לו בעל הבית שבשכרו יקבל שלושת רבעים מתבואת השדה ויתן לו – לבעל הבית רק רבע, אין בעל הבית יכול לומר אחר כך שהגדיל את שכר האריס כדי שלא יטול מפירות האילן,
שכיון שהמנהג שהאריס מקבל גם מפירות האילן – היה על בעל הבית לומר בפירוש שמגדיל את שכר האריס כדי שלא יטול מפירות האילן.
לנוכח דברי הגמרא לפנינו, תמה ב"קצות החושן" (שלא, א) על פסקו של "תרומת הדשן", שכן אף שבמקרה בו דן הגדיל ראובן המשלח את שכרו של שליחו שמעון, על מנת שלא יטול את הוצאות הדרך, מכל מקום כיון שהמנהג היה שהשליח מקבל אף את הוצאותיו,
הרי כל זמן שראובן לא אמר בפירוש שמגדיל את שכרו של שמעון כדי שלא יקבל את הוצאות הדרך – הלא מוכח מסוגייתנו שהעיקר כפי מנהג המדינה אף שהגדיל את שכרו.
וכתב הגר"נ גשטטנר שליט"א ליישב את דברי תרומת הדשן, על פי הגמרא לעיל (פג, א) בה מבואר שבעל הבית שהגדיל את שכרם של פועליו – אינו רשאי לתבוע מהם שישכימו או יעריבו למלאכתם בניגוד למנהג המדינה המקובל,
שאף שהוסיף על שכרם, יכולים לומר לו מה שהוספת על שכרינו היה כדי שנעבוד עבודה משובחת יותר – וכך אכן עשינו. ואף בסוגייתנו יכול האריס לומר בעל הבית, מה שהגדלת את שכרי – היה זה משום שהקרקע גרועה מאד, או כדי שאעבוד עבודה משובחת יותר,
ועל כן אין בכוחו לבטל את המנהג שהאריס מקבל גם מפירות האילן.
אבל בנידון שהגיע אל "תרומת הדשן", הלא אף שמעון הודה שהשכר גבוה מאד – הרבה מעבר למקובל על שכירות כזו, ושמעון אף הודה שהתוספת בשכרו לא באה לצורך מסוים שהרי לא טען שהיתה זו שליחות קשה מהרגיל או שעשה עבודה משובחת מהרגיל,
והרי מוכח שהתוספת הגיעה לו בשכר הוצאותיו, ואף שמנהג המדינה היה לתת את אף את הוצאות הדרך מעבר לשכר שמקבל השליח.
ולפיכך הסיק הגר"נ שליט"א, שבויכוח בין המשולח להנהלת המוסד יש לבדוק מהו השכר המקובל לתת למשולח, וכמה קצבה הנהלת המוסד למשולח דנן.
שאם ימצא שקיבל את אחוז הרגיל לתת – הרי שיש לתת לו אף את הוצאות הדרך, וכפי המנהג. אך אם הוסיפו וקצבו את שכרו מעבר למקובל – הרי מוכח שעשו כן כדי לכלול בזה את הוצאות הדרך, ואין למשולח כל טענה נוספת.
