סוגיות בדף היומי
מתוך הגליון השבועי "עונג שבת" המופץ בבני-ברק
גליון מס' 804
"וחד אמר מקנח בעשבים"
שבת פב ע"א
ז"ל השו"ע [שי"ב סע' ו'] מקנחים בשבת בעשבים לחים אפילו הם מחוברים ובלבד שלא יזיזם וכו'. וכתב המג"א שלא יזיזם שהם מוקצה. ולכא' צ"ב דהא בכל הסוגיא מבואר דאין איסור מוקצה במקום כבוד הבריות, ואפשר דזה כוונת הא"ר שכתב על המג"א דאינו נכון אלא פי' שלא יתלשם ע"כ. ואפשר דהמג"א הבין דהשו"ע בא להעתיק את הדין שבגמ' [כאן] דחד אמר דעשבים עדיף מצרור משום דצרור הוא מוקצה, וע"כ הוסיף השו"ע ובלבד שלא יזיזם דאם יזיזם מ"ל צרור מ"ל עשבים ואדרבה צרור עדיף שאין בו חשש תלישה. וראיה לכך דזהו כוונת השו"ע מהא דהוסיף בסוף הסע' ומשום משתמש במחובר ליכא דלא אמרו אלא באילן אבל לא בירק, ול"ל האי טעמא הא מ"מ איסור דרבנן הוא ושרי במקום כבוד הבריות, וע"כ דהשו"ע בא לפסוק דעשבים עדיפי מצרור, וע"כ צ"ל דאין בהם איסור דרבנן כלל.
ז"ל הבכור שור, המג"א [שי"ב ה'] כתב דצ"ע דבסי' ג' כתב השו"ע שאין לקנח בעשבים משום ששיניו נושרות וכאן כתב מפני שהם חדים ומחתכים הבשר עכ"ד, ולענ"ד לק"מ דכבר בארנו במק"א והוא מיש"ש חולין וכ"מ מהר"מ דכל הדברים הסגוליים המבוארים בש"ס נשתנו בדורות אלו ואין עתה כ"א למיחש מבעיא חששא בעלמא, לכן בס"ג כתב טעם סגוליים ונפק"מ דאפילו עשבים רכים וחלקים דאין לחוש בהם לחיתוך בשר למיחש מבעיא לשיניו הנושרות אבל בסי' שי"ב דדחיא איסורא לקנח בצרור לא דחיא בשביל חששא דהאידנא רק בשביל נזק מבורר וכו', עכ"ל.
[פירות תאנה]
