שלא מיחה בה
שבת נד ע"ב
"פרתו של רבי אלעזר בן עזריה. וחדא פרה הויא ליה? והא אמר רב, ואמרי לה אמר רב יהודה אמר רב: תריסר אלפי עגלי הוה מעשר רבי אלעזר בן עזריה מעדריה כל שתא ושתא! - תנא: לא שלו היתה, אלא של שכינתו היתה, ומתוך שלא מיחה בה - נקראת על שמו".
מדוע אכן נמנע רבי אלעזר בן עזריה מלהוכיח את שכנתו?
אלא שאמרו בספרא קדושים (פרשה ב פרק ב, ט); ובספרי פרשת דברים (פיסקא א); ובילקוט שמעוני (פרשות קדושים רמז תריג; ודברים רמז תשפט):
"אמר רבי אלעזר בן עזריה: העבודה אם יש בדור הזה מי שיכול לקבל תוכחות". (בספרא הגירסה: "תוכחת", ובילקוט קדושים "תוכחה").
רבי אלעזר בן עזריה נהג כשיטתו שאין תועלת בתוכחה, כי אין בדור הזה היודע לקבל תוכחה. לכן אין הוא בכלל האמור לעיל בדף נד ע"ב שכל מי שאפשר לו למחות באנשי עירו ולא מיחה נתפס על אנשי עירו.
אבל חכמים שלא ראו את שתיקתו של רבי אלעזר בן עזריה בעין יפה סברו כרב זירא לעיל בדף נה ע"א, שאמר: "אף על גב דלא מקבלי - לוכחינהו מר", וסברו שלא היתה ודאות גמורה שלא היתה השכנה מקבלת את תוכחתו, כדברי התוספות שם: "אבל היכא דודאי לא מקבלי הנח להם מוטב שיהו שוגגין ואל יהיו מזידין כדאמרינן בהמביא כדי יין (ביצה דף ל. ושם) ובפרק שואל (לקמן דף קמח:) גבי תוספת יוה"כ".
הגירסה במסכת ערכין דף טז ע"ב: "אמר רבי אלעזר בן עזריה: תמיהני אם יש בדור הזה שיודע להוכיח".
לגירסה זו רבי אלעזר בן עזריה נמנע להוכיח משום שסבר ששכינתו לא תקבל ממנו משום שהוא זה שאינו יודע להוכיח כדבעי.
