חמרא לפום רבנן
שבת סו ע"ב – סז ע"ב
"כי הא דרב הונא מבי רב, ורב מבי רבי חייא, ורבי חייא מבי רבי; כי הוו מיבסמי... [ – שכורין, שהיו משקין את התלמידים. רש"י]".
"מעשה ברבי עקיבא שעשה משתה לבנו, ועל כל כוס וכוס שהביא אמר: חמרא וחיי לפום רבנן, חיי וחמרא לפום רבנן ולפום תלמידיהון".
מה ענינו של נוהג זה מאז רבי חייא ועד לתלמיד תלמידו, ושכבר רבי עקיבא שיבחו – להשקות את התלמידים עד כדי שכרות?! והלא כמה הזהירו ספרי המוסר בגנות השכרות!
אלא שאמר רבא (במסכתות יומא דף עו ע"ב; סנהדרין דף ע ע"א; והוריות דף יג ע"ב) "חמרא וריחני פקחין". והתלמיד המתנסה במשקה חריף מתלמד להתחדד בחריפות גם בלימודו.
גם הרב שלמה בנימין אשלג בנו של בעל פירוש הסולם על הזוהר היה משקה את תלמידיו במשקה חריף. הוא היה מציע קוניאק בחריפות של ארבעים אחוז אלכהול לפחות, ואומר שלדברי החסידים ליקר בעל חריפות פחותה מיועד רק לנשים... לפעמים היה מציע אלכהול נקי – בחריפות של תשעים ושש אחוז אלכהול, שהשותהו חש כמי שפיו נמס מרוב חריפות. והיה מנסה את התלמידים מי מביניהם יעז לצלוח את מבחן החריפות.
גם הרב מרדכי אליהו סיפר שהבבא סאלי הציע לו לאכול פלפל חריף. זה בורא פרי האדמה, לא חריף, כך אמר לו. אך הרב מרדכי אליהו שלא היה אמון במאכלים כה חריפים, כמעט ופרחה נשמתו. על דבר כזה אני צריך לברך דיין האמת, כך טען.
דקדקו המפרשים שבתחילה הקדים רבי עקיבא חמרא לחיי, ואיחל זאת לפום רבנן, ואחר כך הקדים חיי לחמרא, ואת זאת איחל לפום רבנן וגם לפום תלמידיהון.
ויש לבאר על פי דברי רבי ברכיה במסכת יומא דף עא ע"א: "הרוצה לנסך יין על גבי המזבח - ימלא גרונם של תלמידי חכמים יין, שנאמר (משלי ח, ד) אֲלֵיכֶם אִישִׁים אֶקְרָא [וְקוֹלִי אֶל בְּנֵי אָדָם]". שתיית רבנן – הם תלמידי החכמים, חשובה כנסכים, ומעלת הקרבנות קודמת וחשובה מחיים, שכן המקריב קרבן מראה כאילו הקריב את נפשו. אולם מעלת שתיית תלמידיהם אינה חשובה עד כדי להחשב כנסכים, ויש להקדים לה את ברכת לחיים.
