הרב יוסף שמשי, מחבר תוכנת "גמראור"
עקרונות בכללי הגמרא ובלשונה

ביאור הביטויים: מאי בינייהו; תנא קמא ורבי יהודה - באופן חריג - הלכה כרבי יהודה

שבת עח ע"א

תנו רבנן: המוציא קשר מוכסין, עד שלא הראהו למוכס - חייב, משהראהו למוכס - פטור. רבי יהודה אומר: אף משהראהו למוכס חייב, מפני שצריך לו.
מאי בינייהו? אמר אביי: איכא בינייהו רהיטי מוכסא.
רבא אמר: מוכס גדול ומוכס קטן איכא בינייהו.
רב אשי אמר: חד מוכס איכא בינייהו, מפני שצריך לו להראות למוכס שני, דאמר ליה: חזי, גברא דמוכס אנא. 

1.
רמב"ם הלכות שבת פרק יח הלכה טו:

המוציא קלף מעובד כדי לכתוב עליו פרשת שמע עד ובשעריך, דוכסוסטוס כדי לכתוב עליו מזוזה, נייר כדי לכתוב עליו שתי אותיות של קשר מוכסין שהן גדולות מאותיות שלנו,
המוציא קשר מוכסין חייב אף על פי שכבר הראהו למוכס ונפטר בו שהרי ראיה היא לעולם, המוציא שטר פרוע ונייר מחוק כדי לכרוך על פי צלוחית קטנה של פלייטון, ואם יש בלובן שלו כדי לכתוב שתי אותיות של קשר מוכסין חייב.

הרמב"ם פסק כרבי יהודה בברייתא.

2.
מגיד משנה הלכות שבת פרק יח הלכה טו:

המוציא קשר מוכסין וכו'. משנה ובגמרא ת"ר המוציא קשר מוכסין עד שלא הראהו למוכס חייב משהראהו למוכס פטור ר' יהודה אומר אף משהראהו למוכס חייב מפני שהוא צריך לו. ופסק רבינו כר' יהודה מפני שהמשנה שנויה סתם דמשמע דבכל גונא הוא חייב כדברי ר"י וכו':

משמע מה"מגיד משנה" שאם יש "סתם משנה" ובצידה מחלוקת בברייתא הרי שהלכה כסתם משנה, ולכן הרמב"ם פסק כסתם משנתנו שמתאימה לדעת רבי יהודה בברייתא.

2.1
מבחינת הברייתא עצמה – כך משמע מה"מגיד משנה" היינו פוסקים כ"תנא קמא" נגד רבי יהודה כמו שבמשנה – בדרך כלל – פוסקים כתנא קמא נגד תנא יחיד שחולק במשנה על ה"תנא קמא".

3.
לגבי הביטוי "מאי בינייהו" שבסוגיה:
בדרך כלל משמעות הביטוי "מאי בינייהו" היא, שאם מחלוקת החכמים [במשנה/ברייתא] היא "רק" עקרונית, אזי נשאלת השאלה "מאי בינייהו", כלומר, באיזה מקרה תבוא המחלוקת ביניהם לידי ביטוי מעשי/הלכתי. ואילו בסוגייתנו הרי כבר בברייתא מתואר מצב [סיטואציה של: "... אף משהראהו למוכס"] שבו תנא קמא ורבי יהודה חלוקים.
לפי תנא קמא האם הוצאת קשר המוכסין עדיין נחשבת "שימושית" אחרי שהוצגה בפני המוכס הראשון.
והגמרא מביאה 3 מקרים ספציפיים שמובאים על ידי שלושה אמוראים [ומשמע בפשטות מרוב הפרשנים שאלו דוגמאות ולא מחלוקת בין האמוראים, וכך גם משמע מהרמב"ם].

4.
רבי יוסף קארו [ב"כללי הגמרא" על הליכות עולם – שער שני – אות ו, ועוד] אומר, שב"מאי בינייהו" בדרך כלל הכוונה היא לשאול מהו המקרה שלגביו יש הבדל להלכה בין שתי שיטות, וכאשר רוצים לשאול: מהם הנימוקים לכל שיטה הגמרא משתמשת בביטוי "במאי קמיפלגי".
אולם - אומר רבי יוסף קארו - יש מקרים יוצאים מהכלל: "ויש מקומות שיוצאים מהכלל שאומר "מאי בינייהו" ופירושו כמו "במאי קמיפלגי".

4.1
יש אומרים שההבחנות הנ"ל הן דווקא בין אמוראים, ואילו לגבי תנאים הלשון "מאי בינייהו" ו"במאי קמיפלגי" דומות.

5.
בכל מקרה בסוגייתנו המצב הוא מיוחד במינו: כל הדוגמאות והכללים מהווים למעשה "מאי בינייהו" - תיאור מקרים ותיאור מציאויות שבהם הם חלוקים.

6.
לכן נראה, שבסוגייתנו כוונת הביטוי "מאי בינייהו" היא לומר: מהם הדעות ההסטוריות שבהם יש הבדל הלכתי בין שתי הדעות כאשר ההבדל העקרוני ברור מראש, שלדעת רבי יהודה נהוג לשמור על הקשר מוכסין [ולכן אם מוציאו בשבת – חייב], ולפי תנא קמא לא נהוג לשמור [ולכן אם הוציאו בשבת – פטור].