דשתי שיכרא, הנושא אשה לשום ממון
שבת פ ע"ב
"ולמה סכין אותו - שמשיר את השיער, ומעדן הבשר.
רב ביבי הויא ליה ברתא, טפלה אבר אבר שקל בה ארבע מאות זוזי. ...
אמר רב נחמן: רב ביבי דשתי שיכרא - בעיין בנתיה טִפֻּלָא, אנן דלא שתינן שיכרא - לא בעיין בנתן טִפֻּלָא".
פירש רש"י:
"שקל בה ארבע מאות זוזי - שנתייפה, וקפצו עליה המהוגנין לה, ונתנו לו ממון. השכר משחיר ומרבה שיער".
כפי דברי רב נחמן, רב ביבי עצמו היה שותה שיכר, ורב נחמן עצמו לא היה שותהו. ואולם כפי דברי רש"י השכר משחיר ומרבה שיער, לפיכך שתיית השיכר וההנזרות ממנו היו צריכים להשפיע על רב ביבי ועל רב נחמן עצמם, וכיצד טוען רב נחמן שההשפעה היתה בבנותיהם?
אלא שדף פ ע"ב [שבמסכת שבת] מבואר בדף פ ע"ב [במסכת יבמות]. שם מבואר שאכן גם לרב נחמן עצמו כמעט ולא היה שיער עד שנחשד שמא סריס הוא. רק 'סיכי דיקנא' היו לו – פירש רש"י: "בכמה מקומות הוה לו שער בזקנו". ורב נחמן לא היה נוהג לשתות שיכר המשחית את הגוף (מסכת שבת דף קמ ע"ב), ולצורך שתיית משקה חריף היה משתמש באיספרגוס (מסכת קידושין דף ע ע"א), המכיל יין (מסכת ברכות דף נא ע"א). אותו איספרגוס הוא יפה ללב ולכל הגוף (שם). ואמר רב נחמן שאותם תכונות שרכשו הוא ורב ביבי עברו בתורשה גם לבנותיהם. ובמסכת כתובות דף ס ע"ב אמרו שגם אשה דשתיא שיכרא – הוו לה בני אוכמי. שתיא חמרא – הוו לה בני בריי (בריאים). מכאן מקורו של רש"י שהשיכר לא רק (או לאו דוקא) מרבה את השיער, אלא גם משחיר אותו עד שנראה כמרובה.
עוד צריך ביאור, למה דיקדק רש"י לכתוב שקפצו עליה המהוגנין לה, דוקא, והם שנתנו לו ממון.
אלא שרש"י בא ליישב הכיצד נכשל רב ביבי לכאורה בדברי רבה בר רב אדא אמר רב שבמסכת קידושין דף ע ע"א: "כל הנושא אשה לשום ממון הויין לו בנים שאינן מהוגנים, שנאמר: (הושע ה) בה' בגדו כי בנים זרים ילדו".
ומתרץ רש"י שכל הפגם שבבקשת ממון בנישואין הוא רק בנישואין לבן זוג שאינו הוגן. וכאשר בן הזוג הוגן אין פגם בבקשת הממון.
כך פירש רש"י גם במסכת קידושין שם: "בנים זרים - מאשה פסולה לו ולשם ממון נסבה כדמסיים קרא יאכלם חדש את חלקיהם ממון שנשאה לשמו יאכלם בחדש אחד". כלומר שבפסוק עצמו משמע שהאיסור הוא רק בנשיאת אשה אסורה – בשעת בגידה בה', כאשר נולדים בנים זרים.
וכך כתב הרמ"א בשו"ע אה"ע סימן ב, א: "הגה: כל הנושא אשה פסולה משום ממון, הויין לו בנים שאינם מהוגנים. אבל בלאו הכי, שאינה פסולה עליו אלא שנושאה משום ממון, מותר (תשובת ריב"ש סימן ט"ו)".
וכך הוא במדרש אליהו זוטא פרשה ג: "ומנין לנושא אשה לשם ממון סוף שמצריכין אותו לאחרים, שכן מצינו בבני עלי הכהן, שנשאו נשים שלא כראוי להם, סוף שהצריכן זה לזה".
ובשכל טוב בראשית פרשת חיי שרה פרק כד: "והנושא אשה שאינה הוגנת לשום ממון...".
וגם הראב"ד שהובא באורחות חיים הלכות כתובות, המחמיר יותר, מודה "דאם היה לוקחה בלאו הכי, אף על גב דלוקח ממון גם כן אין נקרא נושא אשה לשום ממון" (ביאור הגר"א שם אבן העזר סימן ב ס"ק ו). וכן לשון הראב"ד שם: "שהממון ההוא לא יצליח מפני העגון ומפני הרהור עבירה. ורבים נכשלים בעבירות כשאינן נושאין אשה במהרה ועליהן נאמר כל הנושא אשה לשם ממון ולא לשם שמים". כלומר שמדובר באופן של איסור כלשהו, שאינו הממון עצמו.
