מאת: הרב יהודה קוק
מחבר ספר "נופת צופים"
אם חייבים בפת ובג' סעודות ובלחם משנה אף ביו"ט
שבת קיז ע"ב
א"ר אבא בשבת חייב אדם לבצוע על שתי ככרות דכ' לחם משנה וכו'. ת"ר כמה סעודות חייב אדם לאכול בשבת שלש וכו'.
[א]
ויל"ע אם דוקא בשבת חייב בלחם משנה ובג' סעודות או אף ביו"ט חייב בכ"ז. ויעוי' ברמב"ם בפ"ל דשבת ה"ט שכ' וז"ל, חייב אדם לאכול ג' סעודות בשבת וכו', וצריך לקבוע כל סעודה משלשתן על היין, ולבצוע על שתי ככרות, וכן בימים טובים, עכ"ל. וכן יעו"ש במג"מ שכ' דבהלכות (סי' תשפט') בפ"י דפסחים כ' בשם הגאונים דביו"ט נמי חייב לבצוע על שני ככרות, עכ"ד ע"ש. וכן יעוי' ברמב"ם בפ"ח דחמץ ומצוה ה"ו שכ' לדיני ליל הסדר וז"ל, ואח"כ מברך על נט"י וכו', ומפני מה אינו מברך על שתי ככרות כשאר ימים טובים, משום שנא' לחם עוני וכו', עכ"ל.
ויעו"ש ב"רבינו מנוח" שכ' דכאן לימדך רבינו דביו"ט בעינן "לחם משנה" כמו שבת, וכ"כ בפ"ל שם, מיהו בגמ' לא אשכחן לחם משנה כ"א בשבתות וכו'. ואח"כ כ' בזה"ל, ואי קשיא לך מ"ט גבי לחם משנה מרבינן ימים טובים ולא מרבינן להו לענין ג' סעודות, טעם הדבר לפי שעל לחם משנה נאמר הוא אשר דיבר ה' שבתון שבת קודש, שבתון לרבות יו"ט כדאמרי' בעלמא [יומא עד.] כל מקום שנא' בו "שבתון" שבות, והיינו דאמרי' [ביצה טו:] את אשר תאפו אפו וכו', אבל לענין ג' סעודות "ויניחו אותו" הפסיק הענין ולא כתוב תלתא "היום" אלא "שבת" בלבד, וכ"כ בעל העזר, וטעם יפה הוא, עכ"ל רבינו מנוח יעו"ש. אולם צ"ע בדס"ל בפשיטות דביו"ט ליכא חיוב דג"ס, דהא ברמב"ם בפ"ל שם משמע דס"ל דאף ג"ס חייבים ביו"ט, דבתחילה כ' דחייבים לאכול ג"ס בשבת, ואח"כ כ' דצריך לקבוע בכל סעודה על היין, ולבצוע על ב' ככרות ואח"כ כ' דכן בימים טובים, דמשמע דאף ביו"ט חייבים בכ"ז והיינו בג' סעודות וכו' ולא רק במה שסיים שצריך לבצוע על ב' ככרות, וצ"ע.
וכן יעוי' במאירי הכא שכ' וז"ל, זה שהוצרכנו לבצוע על שני ככרות, גדולי המחברים [הרמב"ם] פירשוה בכל סעודה מג' סעודות וכו', וכן הצריכו לעשות כן אף בימים טובים, וכן הדין, שהרי כשם שלא היה המן יורד בשבתות כך לא היה יורד ביו"ט והיה יורד להם לחם משנה מערב יום טוב, עכ"ל ע"ש. ומשמע דג"כ ס"ל בדעת הרמב"ם דביו"ט צריך לחם משנה ואף ג' סעודות, אך אינו מוכרח. ויעוי' ב"חרדים" (פרק יד' אות ב') שכ' דמצ"ע מד"ת לאכול ולשתות בשבתות ובימים טובים דכ' עצרת לה' אלוקיך וכו', ואח"כ (באות ג') כ' דמצ"ע מה"ת לאכול שלוש סעודות בשבת כדדרשו חז"ל בשבת פט"ז מדכ' תלתא פעמים היום וכו', עכ"ד ע"ש. וא"כ מדכ' גבי ג' סעודות דמצותו לאוכלו בשבת ולא כ' אף בימים טובים וכדכ' לפני כן גבי אכילה ושתיה בעלמא שנוהג אף ביו"ט, מדוייק דס"ל דג' סעודות מצותו רק בשבת ולא ביו"ט, ודלא כמשמעות ל' הרמב"ם בפ"ל דשבת שם דאף ביו"ט צריך לאכול ג' סעודות. אולם הוא כדס"ל לר' מנוח שם דביו"ט אי"צ לאכול ג"ס, ודו"ק.
וכן יעוי' בטור בה' יו"ט (סי' תקכט' ס"א) שכ' דצריך לענג ולכבד ליו"ט כדרך שמכבד לשבת, וי"א שצריך לעשות בו שלוש סעודות, וכן כתב הרמב"ם ז"ל, וא"א הרא"ש ז"ל לא נהג כן, עכ"ד הטור ע"ש. והוא כש"כ בדעת הרמב"ם. ויעו"ש בב"י שציין לרמב"ם שם בפ"ל, אולם כ' ד"אינו מוכרח בדבריו" דס"ל דצריך ג"ס כש"כ הטור, ע"ש. והיינו דס"ל לב"י כר' מנוח והחרדים בזה. אולם יל"ע בטור מ"ט לא כ' דצריך "לחם משנה" ביו"ט, וכש"כ הרמב"ם שם להדיא. וליכא למימר דכלל זה בדכתב שם דצריך לכבדו ולענגו לימים טובים כדרך שמענגו בשבת "ובהלכות שבת כתבתיו", דיעו"ש בטור בר"ה שבת (סי' רמב') דהביא לגמ' בשבת שכ' "במה מענגה" בדגים גדולים וכו' ר"ח בר אשי אמר אפי' "דבר מועט" ועשאו לכבוד שבת הוי "עונג" וכו' יעו"ש, וא"כ מבואר ד"לחם משנה" אינו ענין כלל לחיוב ד"עונג שבת" דאע"פ דחייב בעונ"ש מ"מ אי"ז הכרח דחייב אף בלחם משנה, וא"כ יל"ע מ"ט השמיטו רבינו יעקב בעל ה"טור" לדברי הרמב"ם שחייבים בלחם משנה, וכ' רק די"א שחייבים בג' סעודות.
מביא מחלוקת מדרשים וראשונים אם ירד מן ביו"ט
[ב]
ויעוי' ברי"ף בפ"י דפסחים (דף כה: ברי"ף) שכ' וז"ל, חייב אדם לבצוע על שתי ככרות שלמות בשבת מ"ט לקטו לחם משנה כתיב, ופירשו רבנן דבימים טובים נמי בעינן לבצוע על שתי ככרות כשבת, דעיקר חיובא בשבת משום דלא הוה נחית בשבת אלא הוי נחית בע"ש זוגי זוגי, ובימים טובים נמי לא הוה נחית אלא הוי נחית בערב יו"ט זוגי זוגי כמו דהוה נחית בע"ש, הילכך בעינן למבצע ביו"ט על תרתין ריפאתא שלמאתא כדמחייבין בשבת וכו', עכ"ל הרי"ף יעו"ש. והוא כדס"ל לרמב"ם בזה. וכן יעוי' במרדכי הכא בפט"ז דשבת (סימן שצז') דהביא (בסוגריים בצד) דשאול קמיה ר' נטרונאי אם ביו"ט צריכין לבצוע על ב' ככרות או לא, והשיב דודאי צריך לבצוע ביו"ט כמו בשבת דהא ביו"ט נמי לא ירד המן כמו בשבת, עכ"ל ע"ש. וכן יעוי' בריטב"א בסוכה (כז.) בד"ה הא דאמרינן וכו' שכ' דחייבים ביו"ט בסעודה ובלחם משנה דומיא דשבת, דחציו לה' וחציו לכם וכו', עכ"ד יעו"ש. ובדכ' דה"ט דחציו לה' וכו', נר' דה"ט דחייבים ב"סעודה" ביו"ט לאכול פת אך אינו ענין לדחייבים בלח"מ, ודו"ק.
והכי איתא במכילתא בפ' בשלח [פרשה ד' בסופו אות כו'] עה"פ ששת ימים תלקטוהו וביום השביעי שבת לא יהיה בו (טז', כו'), ר' יהושע אומר למדנו אין המן יורד בשבת, ביו"ט מנין, ת"ל לא יהיה בו, ר' אליעזר המודעי אומר למדנו שאין יורד בשבת, ביו"ט מנין, ת"ל שבת וכו' ע"ש. וא"כ זהו מש"כ הרי"ף, ור' נטרונאי, ודעימיה דאחז"ל שאף ביו"ט לא ירד, דכוונתם לדברי המכילתא הנ"ל. וכן יעוי' בתוס' ברפ"י דפסחים (ק:) בד"ה שאין וכו' שכ' דיש מפרשים דהא דרגילים לפרוס מפה ע"ג הלחם משנה ואח"כ לקדש, זכר למן שלא היה יורד בשבתות וימים טובים והיה טל מלמעלה ומלמטה והמן בינתיים, עכ"ד ע"ש. וכן יעו"ש במאירי דמשמע כנ"ל דאף ביו"ט לא ירד המן ולכן מכסים הלחם במפה אף ביו"ט ע"ש. וכן יעוי' בחי' הרשב"א ברפ"ק דביצה (ב:) בד"ה חול מכין לשבת וכו' דהביא למכילתא הנ"ל דהמן לא היה יורד לא בשבתות ולא ביו"ט יעו"ש, וכן יעו"ש במאירי בד"ה וצריך שתדע וכו' שכ' כנ"ל ע"ש. וכן יעוי' ברש"י בפ' בשלח (טז', כו') דהביא למכילתא הנ"ל.
אולם מאידך יעו"ש ברפ"ק דביצה בתוס' ד"ה והיה וכו' דהק' דבגמ' שם משמע שהמן לא היה יורד ביו"ט, והא אמר במדרש [בב"ר פרשה יא' אות ב'] ויברך ויקדש בירכו במן וקידשו במן שבשבת לא היה יורד מן אבל ביו"ט היה יורד, וי"ל דמדרשים חלוקים המה כדאי' במדרש [במכילתא בפ' בשלח שם] שבת לא יהיה וכו' לרבות יו"ט שלא היה יורד בהן מן וכו', עכ"ד תוס' ע"ש. וכן יעוי' בתוס' בפ"ג דעירובין (לח:) ד"ה ואין יו"ט וכו', ובתוס' בפסחים (קטז.) ד"ה מה דרכו וכו', שכ' כנ"ל דהוי מחלוקת מדרשים אם אף ביו"ט לא ירד מן או לא יעו"ש. וא"כ נר' דלפי"ד הב"ר דירד מן ביו"ט אכן לא יתחייבו ביו"ט לאכול "לחם משנה", ודו"ק.
מביא לר"ן והריטב"א ועוד דחייבים לאכול פת ביו"ט
[ג]
והנה יעוי' בפ"ב דסוכה (כז.) במשנה דר"א אומר יד' סעודות חייב אדם לאכול בסוכה וכו', וחכ"א אין לדבר קיצבה חוץ מלילי יו"ט ראשון של חג בלבד, ופירש"י דאין לדבר קיצבה, אם רצה להתענות אין אנו זקוקין לו וכו', חוץ מליל יו"ט הראשון, שאינו רשאי להתענות וכו'. ויעו"ש בגמ' דא"ר יוחנן משום ר"ש בן יהוצדק נאמר כאן טו' ונאמר טו' בחג המצות מה להלן לילה הראשון חובה מכאן ואילך רשות אף כאן לילה הראשון חובה מכאן ואילך רשות וכו'.
ויעו"ש בר"ן (ברי"ף די"ב:) שכ' וז"ל, ר"א אומר וכו', ורבנן אמרי כדירה מה דירה וכו' אף סוכה אי בעי אכיל ואי בעי לא אכיל, ולאו למימרא דאי בעי לא אכיל כלל דלא אכיל פת, דהא בפ' ג' שאכלו (מט:) מוכח דחייב אדם לאכול פת בשבתות וביו"ט, דאמרי' א"ר אידי בר אבין אמר שמואל טעה ולא הזכיר וכו' ומינה דשבתות וי"ט לא סגיא דלא אכיל פת וכו'. לפיכך נראה דמה שחידש הכתוב בלילי יו"ט הראשון של פסח מדכ' בערב תאכלו מצות היינו לחייבו בדין "מצה ראויה", דאילו מדין יו"ט יוצא בכל שהוא פת אפי' במצה עשירה וביו"ט הראשון של סוכות גמרינן נמי דמיחייב לאכול שיעור שהוא חייב לאכול בסוכה, דאילו מדין יו"ט סגי ליה לאכול כביצה עראי חוץ לסוכה וגמרי' מחג המצות דמיחייב לאכול שיעור המחוייב "לאכול בסוכה" וכו', עכ"ל הר"ן יעו"ש. וכן יעו"ש בחידושי הריטב"א שכ' כלשון הר"ן יעוש"ה. וכן יעו"ש בתוס' רבינו פרץ בסוכה שם שכ' בתחילה כתוס' שם דדוקא בליל יו"ט ראשון צריך לאכול "פת" אך שאר יו"ט אי"צ, ומש"כ בגמ' בברכות שם דבשבתות "וימים טובים" לא סגי ליה דלא אכיל וכו', היינו דוחק בליל יו"ט א', אולם אח"כ כ' דנר' דוקא דוחק כ"ז, וע"כ צ"ל דבכל יו"ט חיוב לאכול "פת", והכא קמ"ל שצריך לאוכלו "בסוכה" דוקא וכו', עכ"ד ע"ש. וכש"כ הר"ן. ויעוי' במג"א (סי' תרלט' סק"ט) דהביאו, וכן הביאו אדונינו המג"א בה' ברהמ"ז (סי' קפח' סק"ט) יעו"ש.
וכן יעו"ש בפ"ז דברכות (מט:) בתוד"ה אי בעי אכיל וכו' שכ' דדוקא בר"ח אי"צ לאכול פת אבל ביו"ט צריך לאכול פת, ותימה דאמרי' בסוכה (כז.) אי בעי אכיל וכו', וי"ל דהכי פירושו שאינו צריך לאכול "בסוכה" אם לא ירצה אבל בשביל יו"ט צריך לאכול פת וכו', ונפק"מ אומר רבינו יהודה כגון שירדו גשמים ואכלו חוץ לסוכה, דהשתא אם "לכבוד יו"ט" שפיר אבל אם בשביל "סוכה" ביו"ט ראשון צריך לחזור ולאכול בסוכה לאחר שיפסקו הגשמים וכו', עכ"ד תוס' יעו"ש. וכן יעו"ש ברא"ש (אות כג') שכ' דודאי דחייבים לאכול ביו"ט פת משום "שמחת יו"ט" וכבפסחים (סח:) דחלקהו חציו לאכילה ושתיה וכו', ומש"כ בגמ' בסוכה שם דאי בעי אכיל אי בעי לא אכיל, היינו כגון שיורד גשמים דרק בלילה הראשון של חג חייב לאכול כזית "בסוכה" דילפי' מחג המצות, אולם מכאן ואילך הוי "רשות" לאכול בסוכה במצב שיורד גשם, עכ"ד הרא"ש ע"ש. [אולם הוא דלא כמדוייק בתוס' בברכות שם דס"ל דאי"צ לאוכלו "בסוכה" כ"א מחוץ לסוכה, ורק "אחר שפסקו הגשמים" צריך לחזור ולאוכלו "בסוכה", אך אם לא פסק נר' דס"ל דפטור מלאוכלו "בסוכה" בלילה הראשון, ודלא כדס"ל לרא"ש]. ויעוי' בר"ן בסוכה שם דהביא בקצרה לתי' הרא"ש. וכן יעוי' המאירי בפ"ז דברכות שם בד"ה מה שביארנו וכו', ובפ"ב דסוכה שם בד"ה אמר המאירי וכו' שהק' כן, ותי' עד"ז דקמ"ל דבליל פסח וחג הסוכות בעינן לאכול פת מתורת יו"ט וכן מתורת "סוכה" ולעבור עליו בשתים וכו', ואכן בליל יו"ט בעינן לאכול בו "פת" ואסור להתענות בו מדברי תורה מדין "שמחה" וכו', עכ"ד ע"ש.
וא"כ מבואר בכל הני רבותינו ראשונים ה"ה הר"ן, והריטב"א, ותוס', ותוס' ר' פרץ, והרא"ש, והמאירי, דאיכא חיוב לאכול "פת" בכל יו"ט. [אולם אי"ז ענין לחיוב של "לחם משנה" ו"ג' סעודות" כלל, ופ'].
מביא לתוס' והרשב"א ועוד דס"ל דאין חייבים בפת ביו"ט
[ד]
אמנם לא כן ס"ל לתוס', והרשב"א, ולא"ז, ולחינוך, דיעו"ש בסוכה בתוס' ד"ה אי בעי אכיל וכו' שכ' וז"ל, ומשמע הכא דביו"ט לא הוי חובה ואי בעי לא אכיל כלל, חוץ מליל יו"ט הראשון וכו' דלא סגי בלא פת כיון דילפי' מחג המצות וכו', עכ"ל ע"ש. ומבואר דס"ל דליכא חיוב כלל דאכילת פת ביו"ט, ודלא כדס"ל לר"ן ודעימיה. וכן יעו"ש בהג' אשרי ברא"ש שם שכ' בשם ה"אור זרוע" כנ"ל דמשמע בגמ' שם דביו"ט ליכא חובה לאכול פת וכו' ע"ש.
וכן יעוי' בשו"ת הרשב"א ח"ג [תשובה רפז'] שנשאל בדאמרי' בסוכה שם דגמרי' טו' טו' מחג המצות, א"כ מ"ט מברכים על הסוכה כל שבעה ומשא"כ במצה דמברכים עליו רק לילה הראשון וכו', ותי' דליכא חיוב כלל לישון ולסעוד במשך כל ימי החג, דאם יכול שלא לאכול ושלא לישון במשך החג אכן אינו חייב ליכנס בסוכה כלל חוץ מלילה הראשון, וכן לענין מצה חייב רק בלילה א' ותו לא וכו', ואח"כ כ' בזה"ל, ולפי שאינו מחוייב לאכול פת אלא לילה הראשון וכו', ואמרתי בפני רבותי נ"ע דהא דאמרי' בברכות (מט:) טעה ולא הזכיר בר"ח וכו' ואמרי' עלה א"ה שבתות וימים טובים דעל כרחיה אכיל הכי נמי, איה"נ, ודנתי לפני רבותינו ז"ל דימים טובים שאמרו דוקא לילה הראשון של פסח ושל חג הסוכות דעל כרחיה בעי אכילת פת אבל בשאר הימים והלילות שאינו חייב לאכול פת אינו חוזר וכו'. ומקצת מחכמי הארץ הקשו עלי מלשון "ימים טובים" [דמשמע כל הימים טובים], ואמרתי אני "ימים טובים" לילה הא' של פסח ולילה א' של חג הסוכות וכו', עכ"ל רבינו הרשב"א ז"ל יעו"ש. והוא כדס"ל לתוס' ולאו"ז שם. וכן יעוי' בחי' הרשב"א בברכות שם שכ' כנ"ל דהא דאסיקנא דבשבת ויו"ט מחזירין אותו אם שכח, ה"מ לילה הא' של פסח ושל סוכות דוקא שהיא חובה באכילת פת וכו', הא כולהו שאר יו"ט ואפי' דיו"ט ראשון אין מחזירין אותו, דאי בעי לא אכיל פת וכו', עכ"ד ע"ש. וכן יעוי' בחינוך (מצוה תל') בד"ה וחייבונו ז"ל וכו' דס"ל כנ"ל דרק בליל א' דפסח וסוכות חייבים לאכול "פת" יעו"ש.
ומבואר א"כ דס"ל לכל הנ"ל דליכא חיוב ביו"ט לאכול ג' סעודות וכ"ש דאין חייבים ב"לחם משנה". ודלא כדס"ל לרמב"ם, ולגאונים, ולרי"ף, ודעימיה דחייבים ביו"ט בלחם משנה. וכן דלא כדס"ל לרמב"ם [אליבא דהטור] דחייבים אף בג' סעודות. וכן יעוי' בריטב"א בסוכה שם שכ' בתו"ד דנמצינו למדים ששבתות וימים טובים שוין להתחייב באכילת כזית פת בשלש סעודות וכו' יעו"ש. וצ"ע יסוד פלוגתתן בזה.
מבאר בטוטו"ד ליסוד פלוגתת הראשונים בזה
[ה]
ויל"פ בזה, דהנה בדנחלקו אם חייבים ב"לחם משנה", נר' דיסוד פלוגתתן אם ירד מן ביו"ט או לא, דהרמב"ם והרי"ף ודעימיה ס"ל כוותיה דהמכילתא בפ' בשלח שם דאף ביו"ט לא ירד "מן" וע"כ דאף ביו"ט בעינן לעשות "זכר לנס" ולאכול בו לח"מ ודומיא דש"ק. אולם תוס' בפ"ז דברכות והרשב"א והאו"ז והחינוך ס"ל כוותיה דהב"ר דדוקא בשבת לא ירד מן אך ביו"ט ירד מן וע"כ דרק בש"ק תיקנו לאכול לח"מ ולא ביו"ט.
אולם צ"ע ברשב"א, דיעוי' ברפ"ק דביצה שם ברשב"א שכ' בפשיטות דהמן לא היה יורד לישראל לא בשבתות ולא בימים טובים כדאיתא במדרש וכו', עכ"ד ע"ש. וא"כ לפי"ז הו"ל לסבור דבעינן עכ"פ לאכול "לחם משנה" ביו"ט. אולם י"ל דס"ל דרק ליכא חיוב דאורייתא לאכול פת ביו"ט אולם חיוב דרבנן לבצוע על "לחם משנה" אכן איכא ביו"ט, וה"ט דתיקנוהו חז"ל "זכר למן" שלא ירד אף ביו"ט כ"א בעיו"ט ירד כפול, ומש"כ הרשב"א בפ"ז דברכות ובתשובה הנ"ל דליכא "חיוב פת" ביו"ט, היינו דוקא מה"ת, אולם מדרבנן חייבים עכ"פ בלח"מ זכר לנס דירידת המן. והיינו דס"ל לרשב"א דהחיוב דלח"מ הוי מדרבנן בין בשבת ובין ביו"ט דחז"ל תיקנוהו זכר לנס, וקרא ד"לחם משנה" [בשמות טז', כב'] דנלמד מזה בגמ' הכא בפט"ז דשבת דצריך לבצוע על ב' ככרות הוי רק "אסמכתא בעלמא", וכן יעוי' בפמ"ג (סי' תרעח') במשב"ז (סק"ב) שכ' בדעת המג"א (בסי' קפח' סק"ט) דס"ל דלח"מ הוי רק "מדרבנן" וקרא אסמכתא בעלמא, ודלא כדס"ל לט"ז שם (סי' תרעח') דלח"מ וכן ג' סעודות הוי מה"ת ע"ש. וא"כ י"ל דה"נ ס"ל לרשב"א, וא"כ הרשב"א אתי שפיר.
ומו"ר הגרבד"פ שליט"א אמר לי ליישב באופ"א, די"ל דדוקא אם חייבים לאכול פת הוא דתיקנו חז"ל שיבצע על "לחם משנה" זכר לנס, אך היכא דאי"צ בכלל לאכול "פת" לא תיקנו חז"ל לבצע על לחם משנה, ודומיא דסוכה דליכא חיוב במשך החג לאכול בסוכה אולם כשרוצה לאכול סעודה ה"ה חייב לאוכלו בסוכה אך אם אינו אוכל סעודת קבע אינו חייב להיכנס לסוכה כלל, וא"כ ה"נ גבי לח"מ די"ל דס"ל לרשב"א דתיקנוהו רק היכא דאית ביה חיוב לאכול פת, וא"כ ביו"ט דלית ביה חיוב זה אף לא תיקנו לאכול בו לח"מ, עכ"ד רה"י שליט"א.
וגבי פלוגתת הראשונים אם חייבים לאכול ביו"ט ג' סעודות, יל"פ בזה, דהנה הרמב"ם [אליבא דהטור], והריטב"א דס"ל דחייבים בזה, י"ל דס"ל דאף זה חיובו הוי "זכר לנס" דירידת המן ודומיא דחיובו דלח"מ, וכיון דאף ביו"ט לא ירד מן דומיא דבשבת כש"כ במכילתא שם ע"כ אף ביו"ט צריך לאכול ג"ס. וכן יעוי' בשו"ת המהר"ל [תשובה צד' בסופו] (וציינו הגרעק"א בגליון השו"ע או"ח סי' רצא') שכ' וז"ל, ומה שנסתפקת אם יש לעשות ג' סעודות בפת בערב יו"ט אחר מנחה קטנה [כשחל להיות בשבת] וכתבת דיבוא עשה דג' סעודות וידחה סברא ד"לתיאבון" שהיא דרבנן, דע דג' סעודות נמי דרבנן וקראי דג' "היום" אסמכתא, וראיה מדפסק ר"ת [הובא מרדכי בשבת (סי' שצז'), ובמגילה (סי' תשפ') ע"ש] דנשים חייבות בג' סעודות שאף הם היו באותו הנס, והך סברא לא מיהני אלא למצוה דרבנן כגון מגילה וחנוכה וד' כוסות, דאל"כ מצה וסוכה נמי נילף מהאי טעמא כדפי' תוס' בפ"ק דמגילה (ד.) ד"ה שאף וכו', ובפ"י דפסחים (קח:) ד"ה היו וכו', עכ"ל המהרי"ל יעו"ש. וא"כ י"ל דהרמב"ם והריטב"א ס"ל כוותיה דר"ת והמהרי"ל דלא רק לח"מ הוי "זכר למן" אלא אף ג"ס הוי "זכר למן", ולפי"ז ע"כ דאף ביו"ט חייבים בזה ולא רק בשבת, ודו"ק.
אולם תוס' בסוכה, והרשב"א בתשובה ובפ"ז דברכות, ולחינוך, ולר' מנוח [בדעת הרמב"ם], ולחרדים ועוד דס"ל דרק בשבת חייבים בג"ס, י"ל דה"ט מדס"ל דרק לח"מ הוי זכר לנס המן ביו"ט, והבן בס"ד. ובאופ"א יל"פ, דס"ל לתוס' ודעימיה דאף ג"ס הוי "זכר לנס" וכדס"ל לר"ת, אולם ס"ל דרק בשבת לא ירד המן אך ביו"ט ירד וכש"כ בב"ר שם, ודלא כש"כ במכילתא שם, ולזה ס"ל דליכא אף לחיוב דג"ס ביו"ט, ודו"ק.
אולם בדעת הרשב"א א"א לפ' כן, דלהדיא ס"ל ברפ"ק דביצה שם כוותיה דהמכילתא הנ"ל דאף ביו"ט לא ירד מן, וכן בדעת ר' מנוח אליבא דהרמב"ם א"א לפ' כן, מדס"ל דעכ"פ חייבים ביו"ט בלח"מ וע"כ דג"כ ס"ל שגם ביו"ט לא ירד מן, וא"כ רק בדעת תוס' בברכות שם יל"פ כנ"ל דה"ט דלא חייבים ביו"ט בג"ס מדלא נעשה בו הנס של המן, והבן בס"ד.
[ו]
ויעו"ש בפ"ח דחמץ ומצה ה"ו בר' מנוח דבי' לשיטתו באופ"א וז"ל, ואי קשיא לך מ"ט גבי לח"מ מרבינן יו"ט ולא מרבינן להו לענין ג"ס, טעם הדבר לפי שעל לח"מ נאמר הוא אשר דיבר ה' "שבתון" שבת קודש, "שבתון" לרבות יו"ט כדאמרי' בעלמא וכו', אבל לענין ג"ס ויניחו אותו הפסיק הענין ולא כ' בתלתא "היום" אלא "שבת" בלבד. וכ"כ בעל העזר, וטעם יפה הוא, עכ"ל ר' מנוח יעו"ש. וכן יעוי' בפרישה (בסי' תקכט' אות ג') דבי' כעי"ז, דה"ט דחייבים בלח"מ גם ביו"ט מדנעשה בו ג"כ נס דהמן שירד בעיו"ט כפול, ומשא"כ גבי ג"ס דנלמד מדכ' ג"פ "היום" א"כ מדכ' גבי "שבת" ע"כ דנוהג רק בשבת, עכ"ד ע"ש. ויל"ע בר' מנוח מ"ט ביאר דה"ט דחייבים ביו"ט בלח"מ מדכ' ביה "שבתון" דקאתי לרבות יו"ט, הא פ' הול"ל דה"ט מדנעשה בו הנס ג"כ, וכש"כ להדיא ברי"ף ובמרדכי ועוד, וכש"כ באמת בפרישה, ויל"ע. ועכ"פ נתבאר עוד מ"ט ס"ל דאין חייבים ביו"ט בג"ס כ"א בלח"מ, ודו"ק. אולם טעם זה י"ל רק בדעת הרמב"ם דס"ל דעכ"פ חייבים ביו"ט בלח"מ דה"ט מדנתרבה מדכ' "שבתון", אך בדעת תוס' והרשב"א דס"ל דאף בלח"מ לא חייבים, א"א לפ' כנ"ל, וצל"פ כש"נ בס"ד.
ובעצם דברי ר"ת שהביא המרדכי שם דה"ט דנשים חייבות בג"ס אע"פ דהוי מ"ע שהז"ג, משום "שאף הם היו באותו הנס" דירידת המן, מדוייק דס"ל דבלי טעם זה אכן היו פטורות מדהוי מ"ע שהז"ג, אולם יעוי' בשו"ת ספר "הישר" לר"ת (סימן ע' אות ד') שכ' דה"ט דחייבים בג"ס, מדהיו "באותו הנס", ועוד י"ל משום דהוי מ"ע מדרבנן ובזה ליכא לפטור דמ"ע שהז"ג כ"א במ"ע מה"ת יעו"ש, [והיינו כדס"ל לרש"י בפ"ג דברכות (כ:), ודלא כדס"ל לתוס' שם בד"ה בתפילה וכו' דאף במ"ע "מדרבנן" שהז"ג וכגון גבי "הלל" ה"ה פטורות מזה יעו"ש], וא"כ אע"פ דבר"ת במרדכי מדוייק דבלי הטעם דהיו באותו הנס היו פטורות מזה מדהוי מ"ע שהז"ג ואע"פ דהוי רק "מדרבנן", מ"מ ד"ת עניים במקום א' ועשירים במקומם.
ויעוי' עוד בשבת (קיז:) ברמב"ן, ובר"ן (ברי"ף רדמ"ד.) שהביאו לר"ת הנ"ל דה"ט מדהיו באותו הנס, וע"ז כתבו דאי"צ לזה דפ' י"ל דה"ט דבכל מעשה שבת איש ואשה שוין כדילפינן בפ"ג דברכות (כ:) מזכור ושמור וכו' ואע"פ דהוי מ"ע שהז"ג, עכ"ד יעו"ש. ויעוי' במנ"ח (מצוה פה' אות ב') בד"ה והנה לקמן וכו' ובד"ה ונראה וכו' דדן בדעת החינוך ותוס' ועוד אם נשים חייבות ב"עשה" דשבת וכו' עש"ה, וצ"ע שלא הזכיר כלל לדברי הרמב"ן והר"ן הללו דאיתנייהו בזה, ומאידך לדברי ר"ת הללו דמדוייק דלא ס"ל כוותיה, יעו"ש, וצ"ע במנ"ח.
אולם צ"ע בדעת הרמב"ם. דהנה נתבאר דס"ל בפ"ל דשבת שם דחייבים ביו"ט בלח"מ, וכן בג"ס כש"כ הטור, ולר' מנוח והב"י אין חייבים בג"ס כ"א בלח"מ, והנה יעוי' בפיה"מ לרמב"ם בפ"ב דסוכה שם שכ' בזה"ל, ר' אליעזר אומר וכו', וחכמים למדים טו' בתשרי מטו' בניסן כמו שאכילת מצה בלבד לילה הראשונה מצוה ואח"כ אם רצה לאכול או לצום או לאכול פירות הרשות בידו כמו שביארנו במקומו, כ"כ בסוכות וכו', עכ"ל הרמב"ם יעו"ש. וצ"ע בדכ' דאם רצה אח"כ "לצום" והיינו "ביום" טו' וכן ביו"ט אחרון דהרשות בידו, הא להדיא ס"ל דחייבים בלח"מ ובאכילת פת וא"כ ע"כ דאינו רשאי לצום אף אחר ליל טו', וצ"ע.
[ז]
וא"כ סוף דבר בס"ד ולהלכה למעשה, יעוי' בשו"ע (סי' רעד' ס"א) שכ' דבוצע על שתי ככרות שלימות שאוחז בידו ובוצע התחתונה, וכ' ע"ז הרמ"א דדוקא בליל שבת, אבל ביום השבת או בליל יום טוב בוצע על העליונה וכו', ע"כ ע"ש. וא"כ מדוייק דס"ל דחיוב "לחם משנה" הוי אף ביו"ט, וכדס"ל לכל הני רבותינו הראשונים ה"ה הרמב"ם, והגאונים, והחרדים, והרי"ף, והמרדכי, ור' נטרונאי גאון, והריטב"א, והמאירי. וכן יעו"ש במשנ"ב (סק"א) שכ' בשם הרמב"ם וש"פ דגם ביו"ט צריך לבצוע על שתי ככרות ע"ש. וכ"ה להדיא בשו"ע ה' יו"ט (סי' תקכט' ס"א) שכ' דמצות יו"ט לחלקו חציו לביהמ"ד וחציו לאכילה ושתיה וכו', וחייב לבצוע על שתי ככרות יעו"ש.
אולם לענין ג' סעודות, יעו"ש בשו"ע בה' יו"ט שכ' דלא נהגו לעשות בו סעודה "שלישית", ויעו"ש במג"א (סק"ה) שכ' דכן משמע בפ"ב דסוכה (כז.) דאין חייבים לאכול ביו"ט אלא ב' סעודות ותו לא, וכ"כ התוי"ט בפ"ה דמע"ש מ"י וכו', עכ"ד. וכן יעו"ש בבי' הגר"א שכ' דכן משמע בירושלמי פ' בתרא דמע"ש ה"ז שכ' ויתודה ביו"ט הראשון של פסח וכו', עכ"ד ע"ש. וכן יעוי' במג"א (בסימן רצא' סק"ב) דס"ל כנ"ל דביו"ט חייבים רק בב' סעודות ע"ש, והובא במשנ"ב שם (ס"ק ה'). והוא כדס"ל לר"ן בפ"ב דסוכה, ודלא כדס"ל לתוס' בפ"ב דסוכה, ולרשב"א בתשובה ובפ"ז דברכות, ולחינוך, ולאו"ז בהג' אשר"י, דליכא חיוב כלל לאכול פת ביו"ט.
